בית משפט השלום בתל אביב – יפו | ת"א 50965-11-15

אתר המשפט

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל. התובעת. פלונית. נגד. הנתבעת. כלל חברה לביטוח בע"מ. בשם התובעת: עו"ד גיא שחק. בשם הנתבעת: עו"ד אברהם דויטש. פסק דין. עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, באירוע שמוגדר לטענתה כ"תאונת דרכים", המהווה גם תאונת עבודה.. הצדדים חלוקים בסוגיית סיווג התאונה כמו גם בשיעור הנזק. . אשר לסיווג התאונה, גם במקרה זה נדרשת בחינת גבולותיו החוקיים של המונח "תאונת דרכים", כפי שהוגדר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975 (להלן: "חוק הפיצויים") והפעם אגב אירוע בו מורה שהינה גם רכזת שכבה שהייתה אחראית על יציאת תלמידים לסיור, עלתה לאחד האוטובוסים על מנת לוודא שהוא מוכן לנסיעה ונפגעה בעת ירידתה. . לאחר שבחנתי את נסיבות הארוע, את הדין ואת טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי האירוע מהווה "תאונת דרכים", הכל כפי שיפורט להלן. . תמצית העובדות וטענות הצדדים. כמפורט כבר לעיל התובעת טוענת, כי נפגעה ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים, עת נפגעה שעה שהחלה לרדת מאוטובוס שאמור היה להסיע תלמידים. כתוצאה מן האירוע נחבלה התובעת בקרסול רגלה השמאלית. לטענת התובעת נגרמה לה נכות רפואית כמו גם פגיעה תפקודית משמעותית ומכאן גם נזקים רבים. . הנתבעת שהינה מבטחת האוטובוס, הכחישה מלכתחילה את אירוע התאונה בהסתמך על גרסת נהג האוטובוס שלא התרחשה כלל תאונה. במהלך דיון ההוכחות, הסתבר, כי נהג האוטובוס מאשר כי התובעת אכן נפלה ונפגעה ואולם הצדדים חלוקים נותרו בסוגייה האם מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי משלא צורף נהג האוטובוס כנתבע, דינה של התביעה להידחות. לחלופין, מעלה הנתבעת טענות לעניין שיעור הנזק. . מומחה מטעם בית המשפט שבדק את התובעת קבע נכויות זמניות וכן 10% אחוזי נכות צמיתה בגין הפגיעה בקרסול. שני הצדדים חולקים על קביעות המומחה. . הצדדים הגישו ראיותיהם בתצהירי עדות ראשית, מטעם התובעת העידו התובעת והוריה וכן הגב לוין עמיתה לעבודה שהייתה גם עדה לתאונה. עד נוסף, סגן מנהל בבית הספר בו עובדת התובעת, שתצהירו הוגש לא התייצב למתן עדות. מטעם הנתבעת העיד נהג האוטובוס וכן נחקר המומחה מטעם בית המשפט. . למען שלמות התמונה יצויין, כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, בדק את התובעת ומצא, כי לתובעת נותרה נכות אורתופדית בשיעור של 10%. בהתאם שולמו לתובעת דמי פגיעה באמצעות המעביד ומענק נכות.. לנוכח גדר המחלוקות בין הצדדים, יש לדון ולהכריע במשמעות אי צירוף נהג האוטובוס כנתבע, בסוגיית סיווג התאונה, וככל שיקבע כי מדובר ב"תאונת דרכים", במצבה הרפואי והתפקודי של התובעת ובשיעור הנזק. אדון בדברים כסדרם.. משמעות אי צירוף נהג האוטובוס כנתבע. הנתבעת טוענת כי משלא צורף נהג האוטובוס כנתבע, דינה של התביעה להידחות. התובעת משיבה כי מדובר בעניין פורמלי וככל שיש צורך, מוסמך בית המשפט לצרפו גם בשלב זה.. מבחינת הדין, ולמען ניהולה התקין של תביעה מסוג זו, לא יכולה להיות מחלוקת, כי על מנת לחייב את המבטחת, נדרש צירופו של נהג הרכב המעורב לתביעה (ראו סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, וכן פסק דינו של כב הנשיא ברק בע"א 489,505/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ עזבון המנוחה צאיג ז"ל ואח, פ"ד לח(2) 123), יחד עם זאת כפי שנקבע כבר בהלכה המנחה בעניין צאיג, המחדל הוא בר תיקון ובלשון בית המשפט – . "…כידוע, נקודת המוצא הדיונית היא, כי "לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין … לא צורפו" (תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי…). בידי בית המשפט נתונה הסמכות לצוות "על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו … כנתבע" (תקנה 24)… כמובן, הפעלתה של סמכות זו היא עניין שבשיקול-דעת, והשאלה היא, אם מן הראוי הוא כי נשתמש בשיקול-דעת זה בשלב כה מאוחר. לדעתי, התשובה על כך היא בחיוב. מטרת הצירוף, כאמור בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא "כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה". מטרה זו תוגשם במלואה אם נאפשר את צירופו של הנוהג כנתבע נוסף. כפי שציין בית משפט זה, "מטרתו של כל תיקון של כתב-טענות היא לאפשר לבית-המשפט לפסוק בענין מבחינת הצדק ולא למתוח את הדין בשל פגם פורמלי שנפל בו, כמו אי-צירוף תובע" (המ 134/57 הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ואח נ הרשקוביץ ואח, פ"ד יא 1457, 1459-1458). בענייננו הפגם הוא פורמלי גרידא".. בהקשר זה, הביע בית המשפט דעתו, כי בנסיבות המתאימות צירוף הנהג אפשרי גם בשלב הערעור ע"א 915/91 מדינת ישראל נ דוד לוי (17/5/94):ב. "….כרגיל, החייב הראשוני חייב להיתבע, במסגרת פקודת הביטוח, עם החייב המשני. בדרך כלל יהא זה על-ידי הגשת תובענה כנגד שני החייבים גם יחד (סעיף 20 לפקודת הביטוח; ע"א 489/79 הנ"ל, בעמ 127). כרגיל, אם החייב הראשוני לא נתבע בהליך המקורי, נטיית בית המשפט תהא לשלול את צירופו בהליך הערעור. לכלל הרחב האמור ישנם יוצאי דופן. כך, למשל, אם נטל החייב הראשוני חלק פעיל, בלאו הכי, בניהול ההליך המקורי – והפגם כולו פורמאלי – אין מניעה לצרפו בערעור (ראה עובדות ע"א 489/79 הנ"ל, בעמ 131)".. בענייננו, טענה התובעת בכתב התביעה, כי ידוע לה אך שמו של נהג האוטובוס ולא ידוע לה מספר תעודת הזהות שלו או כתובתו. למותר לציין, שלא הייתה כל מניעה שתובעת תברר את הפרטים החסרים במסגרת ההליכים המקדמיים ותבקש לתקן את תביעתה, דבר שלא נעשה. . מכל מקום, נהג האוטובוס הובא כעד מטעם הנתבעת, הוגש מטעמו תצהיר עם פרטיו המלאים והוא העיד בהליך. אמנם התובעת לא ביקשה לצרפו אלא בשלב הסיכומים ואולם ברי, כי בנסיבות כגון דא, כשלא מוכחשת החבות הביטוחית ככל שיוכרע כי המדובר ב"תאונת דרכים" וכאשר התביעה נגד הנהג לא התיישנה, מדובר בפגם פורמלי בלבד, הניתן לתיקון גם בשלב זה. . לפיכך, אני מורה על צירוף נהג האוטובוס כנתבע ומשכך דוחה את טענת הנתבעת שיש לדחות את התביעה משלא צורף הנהג.. משהוסרה הטענה הפורמלית, יש להידרש לשאלה האם התאונה מהווה "תאונת דרכים".. נסיבות התרחשות התאונה . אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי ושקלתי את מלוא הראיות שנשמעו והוגשו באתי לידי מסקנה שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך האזרחי להוכיח שאכן האירוע בו נפגעה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.. בכתב התביעה טענה התובעת, בלא כל פירוט נוסף, כי התאונה אירעה עת החלה לרדת במדרגות האוטובוס, בכדי לצאת ממנו או אז נפלה על מדרגות האוטובוס ונפגעה. התובעת חזרה על טענה זו בתצהירה. כן הוגש תצהיר מטעם עמיתתה לעבודה של התובעת, הגב לוין שפרטה, כי ראתה את התובעת נפגעת כאשר החלה לרדת במדרגות אוטובוס בסמוך לבית ספר בו הינן עובדות. . בכתב ההגנה, הכחישה הנתבעת את נסיבות התאונה וטענה שהתובעת לא נפגעה בנסיבות הנטענות על ידה ואין המדובר בתאונת דרכים. במסגרת ראיותיה, הגישה הנתבעת את תצהירו של נהג האוטובוס שטען, כי לא היה מקרה שבו נפלה גברת ממדרגות האוטובוס ואף אחד לא פנה אליו בקשר למקרה כזה באותו היום וגם לא לאחר מכן, עד שהוגשה התביעה. הנהג הוסיף, כי ככל שמאן דהוא היה נופל, הרי שהיה מבחין בכך ואחרים היו מסבים את תשומת ליבו.. רק במסגרת דיון ההוכחות, הסתברו נסיבות התרחשות התאונה כהוויתן. בעדותה הסבירה התובעת, כי באותו יום אמורים היו התלמידים בשכבה לנסוע לסיור מחוץ לבית הספר. סך הכל אמורים היו לצאת ארבעה אוטובוסים. התובעת, בתור רכזת שכבה נמצאת תמיד באוטובוס האחרון, היא אמורה לבדוק ולוודא שהכל מתנהל כמו שצריך ולאשר את יציאת האוטובוסים. בעת התאונה שני אוטובוסים כבר יצאו. האוטובוס בו הייתה אמורה לנסוע עם התלמידים המתין לה, והיא עלתה לאוטובוס השלישי על מנת לאשר יציאתו ולקחת את הרשימות על מנת להעבירן למזכירות. התובעת לא זכרה לומר אם הנהג היה באוטובוס וכאשר נשאלה אם האוטובוס היה מונע השיבה, כי שהיא חושבת שלא. התובעת הוסיפה שלקחה את הרשימות, אמרה לגב לוין "הכל בסדר, אפשר אני יכולה ללכת?" (עמ 37 לפרוטוקול מיום 31/12/2017, שורות 3-1) הגב לוין השיבה בחיוב ואמרה לא לשכוח חגורות בטיחות, בשלב זה ירדה התובעת מן האוטובוס ואז נפלה, כשהגב לוין מאחוריה. התובעת תארה, כי נפלה בערך ב- 3 או 4 מדרגות, אינה זוכרת. . עדותה של התובעת מתיישבת עם הדברים שנמסרו למוסד לביטוח לאומי, בתביעה לקבלת דמי פגיעה, שם תואר: "ביציאה לסיור העלתה את התלמידים לאוטובוס, עברה בין האוטובוסים לוודא שהכל תקין ושירדה מן האוטובוס נפלה ממנו". . הגב לוין העידה, כי בעת התאונה היא עמדה באוטובוס בכניסה, וכי הייתה אחראית לאוטובוס. לדבריה, התובעת הגיעה לקבל את הרשימות השמיות, כי היא רכזת שכבה, היא המנהל של כל אירוע ואירוע, כולל היציאה הזו. העדה הדגישה: "עלתה במדרגות, כי משמעות זה ברגע שהיא נותנת לי אוקי באותו רגע, תוך 2 דקות האוטובוס נוסע" (פרוטוקול מיום 31/12/18, עמ 19 שורות 9-8). התובעת קיבלה את הרשימות, ירדה במדרגה השניה ונפלה. העדה לא זכרה לומר אם בעת התאונה היה נהג באוטובוס, ושללה אפשרות שהאוטובוס היה מונע, כי "אסור לנו" (שם, עמ 20, שורה 14). העדה הוסיפה והסבירה ששני אוטובוסים כבר יצאו, קיבלו את האישור של התובעת, האוטובוס שלה היה השלישי, האוטובוס של התובעת הרביעי, כי בדרך כלל האוטובוס של רכז השכבה יוצא מאסף, אחרי שהוא סגר את כל הרישומים והעביר את הרשימות למזכירות. . עדות נהג האוטובוס, הייתה מפתיעה לא פחות, שעה שחרף העובדה שבתצהיר הוכחשה תאונה, בעדותו הודה הנהג בקיומה של תאונה. הנהג התייחס לתצהירו וציין שלא הוא כתב אותו אלא קצין הבטיחות, וכי אכן היה נהג אוטובוס ו"המורה בכבודה ובעצמה הייתה עולה ויורדת לוודא שהילדים יעלו…" (שם, עמ 39 שורות 31-30). לדבריו, עמד בהמתנה עד שהילדים יעלו כולם, התובעת באותו זמן עלתה וירדה ומתוך הפעמים שעלתה וירדה היא מעדה ונקעה את הקרסול במדרכה. הנהג הדגיש, כי התובעת נפגעה במדרכה. הנהג השיב, כי היה מחוץ לאוטובוס, בהמתנה עד שהילדים יעלו כולם, שכן עד שהוא לא מקבל אישור מהמורה הוא לא נוסע. לדבריו, האוטובוס היה עם ברקס מונע בגלל המזגן, כאשר נאמר לו כי מדובר היה בחודש פברואר וככל הנראה אין צורך במזגן, השיב שהיה צורך באוורור. כאשר נשאל איך בדיוק נפלה התובעת השיב "איך שהיא ירדה, שהיא מעדה. זהו. מעדה" (שם, עמ 40 שורה 30). בחקירה חוזרת מסר הנהג, כי התובעת מעדה "באוטובוס", "נקעה את הרגל במדרכה", "ירדה מן האוטובוס… ומעדה" (שם, עמ 41 שורות 21-19). . בנסיבות שהתהוו רק בשלב הסיכומים פרטה הנתבעת את טענותיה בסוגיית סיווג התאונה וטענה, כי כפי שהסתבר מן העדויות התובעת כלל לא הייתה אמורה לנסוע באוטובוס שממנו ירדה טרם נפילתה, היא עלתה רק כדי לקחת את הרשימות על מנת להעביר למזכירות והתאונה ארעה כשהנהג מחוץ לאוטובוס. לפיכך נטען שהעלייה והירידה לא היה "למטרות תחבורה" ומשכך הארוע אינו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לפסק הדין ברע"א 8548/96 פדידה נ סהר (26/8/97) (להלן: "עניין פדידה"), שם נקבע כי כאשר נהג משאית עלה למשאית רק כדי לקחת מצת, ירד ונפגע אין המדובר בתאונת דרכים, שכן העלייה לא הייתה ל"מטרות תחבורה". לטענת הנתבעת, באופן דומה הרכב בענייננו היווה רק זירה ולו היו הרשימות במקום אחר, התובעת הייתה עולה לקחת אותן משם. עוד נטען כי נפילת הנתבעת הייתה על המדרכה וגם משום כך אין המדובר בתאונת דרכים. . לדברים אלה השיבה התובעת במסגרת סיכומי התשובה, כי הנתבעת מנועה מלהעלות את הטענות, שעה שלא העלתה אותן במסגרת כתב ההגנה, כאשר הכחשתה שם הייתה הכחשה כללית ולא מפורטת. לגופו של עניין נטען שהתובעת החלה את ירידתה מהאוטובוס בכדי לאפשר לו לצאת לדרכו והייתה זו הפעולה האחרונה שנדרשה על מנת שהאוטובוס ייסע. בהתאם לטענה זו, התובעת בתוקף תפקידה שחררה את האוטובוס ומשכך מדובר בירידה לצרכי תחבורה. אשר לטענה שהתאונה ארעה במדרכה נטען, כי גם טענה זו מהווה הרחבת חזית ומכל מקום, יש להעדיף את גרסת התובעת כי נפגעה בעת ירידה במדרגות האוטובוס, מה גם שאף לפי תיאור הנהג הפגיעה הייתה טרם סיום פעולת הירידה.. באשר לטענת התובעת שהנתבעת מנועה מלהעלות את הטענות שעה שלא פורטו בכתב ההגנה, נראה שניתן לומר כי "הפוסל במומו פוסל", שהרי התובעת היא זו שנמנעה מלפרט את נסיבותיה המדויקות של התאונה עד לשלב העדויות וכי מדוע הייתה צריכה ואפילו כיצד הייתה יכולה הנתבעת לפרט? התובעת עצמה, היא זו שלא ביססה את העובדה שמדובר "בתאונת דרכים" בכתב התביעה או בתצהיר שכן מושכלות יסוד הן שלא כל כניסה ויציאה מרכב מהוות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים ושעה שהגירסה מינימלית וחסרה די בהכחשה מינימלית מנגד. משכך ושעה שבדיון ההוכחות הרחיבה התובעת עצמה את החזית בנוגע לנסיבות התאונה, רשאית גם הנתבעת מנגד להרחיב ולהעלות את טענותיה. . לגופו של עניין, ראשית יש להכריע בנסיבות התאונה – בהקשר זה, מצאתי את עדויות התובעת והגב לוין כמהימנות, מה גם שהן התיישבו בעיקרן עם עדות נהג האוטובוס. . משכך, ניתן לקבוע שהתאונה התרחשה, שעה שהתובעת במסגרת תפקידה כמורה ורכזת שכבה עלתה לאוטובוס השלישי מבין הארבעה שאמורים היו לצאת לסיור באותו יום, על מנת לקחת את הרשימות ולאשר לאוטובוס לצאת לדרך. לו הייתה נשלמת ירידת התובעת הרי שהאוטובוס היה יוצא לדרכו דקות לאחר מכן. . בהסתמך על עדותו של נהג האוטובוס ניתן לקבוע כי אמנם ככל הנראה לא היה במושב הנהג באותה עת, אלא מחוץ לאוטובוס בסמוך אליו, אולם האוטובוס היה מונע ומוכן לנסיעה. בהקשר זה, אני מעדיפה את עדות הנהג, שהוא זה שאמון על הפעלת האוטובוס ויודע לומר מה היה המצב.. אשר לאופן הנפילה, מקובלות עלי עדותן של התובעת והגב לוין שהתובעת מעדה במדרגות האוטובוס, ומכל מקום גם אם אניח שמעידתה הייתה על המדרכה, ניכר שהמעידה הייתה מיד עם הירידה ועוד בטרם התובעת השלימה את ייצוב הגוף ומשכך בכל מקרה מדובר בתאונת דרכים ולא מטענה זו תבוא לנתבעת הישועה. . נותר אם כן להכריע, האם ירידתה של התובעת בנסיבות שהוכחו מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.. כפי שנפסק אך לאחרונה בע"א 36494-10-16 לוזובר נ כלל (22/11/17) (להלן: "עניין לוזובר") השאלה אם תאונה המתרחשת תוך כדי עליה לרכב או ירידה ממנו מהווה "שימוש ברכב" זכתה לחריש עמוק בפסיקה ובספרות, ואין המדובר בשאלה חדשנית או בפסיקה פורצת דרך, שצריך להכביר מילים לגביה. ההלכה בנדון ברורה למדי והיא מעוגנת בראש ובראשונה בחוק הפיצויים, המגדיר בסעיף 1 שבו, כי "שימוש ברכב" מנועי משמעותו "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו…" הפסיקה סייגה הגדרה רחבת היקף זו תוך הכפפתה למבחן התעבורתי, וגדרה את השימוש המתבטא בעליה לרכב או בירידה ממנו בדרישה, כי הללו ייעשו למטרה תחבורתית, להבדיל מהתרחשות בה כלי רכב משמש כזירת אירוע בלבד. כפי שנפסק בעניין פדידה שדן כאמור במקרה בו ירד המערער ממשאית בה נהג, זמן קצר לאחר מכן חזר למשאית, עלה עליה בשנית כדי ליטול ממנה מצית ששכח, ואז נפגע: . "פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו". . וכן ראו ממש לאחרונה החלטתו של כב השופט עמית ברעא 361/17 פלוני נ כלל חברה לביטוח בע"מ (5/2/17), באותו מקרה הגיע המבקש למסגריה כדי להוציא ממנה את משאיתו לאחר תיקון שבוצע בה, המבקש עלה לארגז המשאית כדי לבחון את איכות התיקון וכאשר ירד נפל ונחבל. שתי הערכאות דלמטה קבעו שלא מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. כב השופט עמית דחה בקשת רשות ערעור, חזר והפנה לפסק הדין בעניין פדידה וקבע, כי "נקודת המוצא היא שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" ומשכך אישר את החלטת שתי הערכאות הקודמות. . הוסיף בית המשפט בעניין לוזובר ועמד על כך שחרף קיומה של הלכה ברורה, מגיעות לשולחן הדיונים חדשות לבקרים מחלוקות המצריכות הכרעה בשאלה אם תאונה מסוימת, שארעה תוך כדי עליה/ירידה מרכב, נחשבת לתאונת דרכים אם לאו, והדבר נעוץ בקושי ליישם את ההלכה על נסיבות עובדתיות קונקרטיות המשתנות מאירוע לאירוע, וכפי שהוסבר בפסק הדין בעניין פדידה: . "אכן, הבחנות דקות, המעוררות קשיים ראיתיים ביישומן, אינן רצויות. הכרעה בשאלה מה היתה מטרת העלייה לרכב תהיה לעיתים לא קלה. היא תהיה כרוכה לא אחת בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות". . במצב זה, ההכרעה בענייננו, תעשה בנסיבות העובדתיות המאפיינות את הירידה מן האוטובוס על מנת להסיק האם הן באות בשעריה של המטרה התחבורתית.. בעניין לוזובר, דובר היה במורה שעלתה לאוטובוס לאחר הגעתו לבית הספר בסיום טיול שנתי על מנת לוודא שלא נותר אף אחד מן הילדים או חפצים, כאשר לאחר סיום הסריקה חתמה לנהג על הויזה, דבר שאפשר לו להמשיך בדרכו ובמהלך ירידתה מן האוטובוס נפלה ונפגעה.. בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום שקבע כי לא התקיימה "המטרה התחבורתית" וקבע, כי מדובר באירוע המהווה "תאונת דרכים". . בהכרעתו זו אבחן בית המשפט את המקרה שלפניו מפסק הדין ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ ינטל (29.10.2007), שם נפגע נהג אוטובוס במהלך סריקה ביטחונית, כאשר עלה על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים, זאת כדי להגיע למדפים העליונים באוטובוס, ובעת שירד מן המדרגה נפגע בברכו מדופן אחד הכיסאות. בעניין ינטל קבע בית המשפט: . "עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מהנסיעה ממש. כמו כן, עצם קיום חובה – בדין או במערכת כללים אחרת – לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם הנסיעה, כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מהליך הנסיעה עד כדי שיש לראות בה נסיעה אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. כך, למשל, דרכו של הנהג לאוטובוס – אשר חיונית לצורך ביצוע הנסיעה – לא מהווה חלק מהנסיעה. כך גם פתיחתו של שער מוסך, או הרמתו של מחסום ביציאה ממנו" . בעניין לוזובר, עמד בית המשפט על כך, שהתאונה כלל לא ארעה במהלך הסריקה שהייתה אך נתון אחד מנתוני האירוע, אלא לאחר סיום הסריקה ולאחר שחתמה לנהג על הויזה. עוד עמד בית המשפט המחוזי על כך שבעניין ינטל הסריקה התבצעה טרם הנסיעה, באופן המזמין את ההנחה שהמנוע טרם דלק והנסיעה עוד לא התחילה, ואלו במקרה שלפניהם בהסתמך על דברי נהג האוטובוס נקבע שהמנוע היה מונע. בית המשפט הוסיף שלו דומם הנהג את המנוע והמתין למערערת שתעלה לאוטובוס, על מנת לחתום לו על הויזה ורק למטרה זו, אז לכאורה ניתן היה להתבונן על האוטובוס כעל זירה בלבד, אלא שהאוטובוס היה מוכן להמשך הנסיעה, העליה הנוספת נועדה לוודא שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס, באופן המשמר, למרות העצירה שנועדה לאפשר לתלמידים לצאת מן האוטובוס, את המטרה התחבורתית. בית המשפט עמד עוד על כך, שהמערערת שלפניו לא סיימה את הנסיעה והישארותה באוטובוס או שיבתה אליו היתה למטרה תחבורתית בנסיבות בהן גם הנהג לא סיים את השימוש באוטובוס. הוסיף בית המשפט כי – . "יש להתבונן על הסריקה שביצעה המערערת- מורה השבה ביחד עם תלמידיה מטיול- שנועדה לוודא שהאוטובוס ריק מתלמידים ומחפצים, כעל חלק טבעי ואינטגרלי של הנסיעה באוטובוס, הקשור בטבורו לשימוש ברכב, שהרי הנסיעה לא הסתיימה עבור המערערת טרם סיימה לבצע את אותה הסריקה.. איני רואה את ההבדל בין מורה הנוסעת עם תלמידיה באוטובוס המבקשת לוודא טרם סיום הנסיעה וטרם ירידתה הסופית מן האוטובוס, כי לא נותרו באוטובוס חפצים או תלמידים ישנים, בין נהגת הקמה ממושב הנהג, יוצאת מן המכונית וחוזרה למושב האחורי של המכונית על מנת להוציא משם את התינוק החגור בכיסא בטיחות, או על מנת לקחת את תיקה האישי שהונח שם. בשני המקרים, כמו האם עם ילדיה, כך המורה עם תלמידיה, טרם הסתיימה הנסיעה וטרם הסתיים השימוש ברכב למטרה תחבורתית.. נניח לרגע קט שהמערערת הייתה מגלה תלמיד ישן בספסל האחורי, מעירה אותו, ושניהם יורדים מן האוטובוס, שניהם נתקלים במכשול במדרגות ושניהם נופלים. היעלה על הדעת כי נפילת התלמיד תהווה תאונת דרכים ונפילת המורה לא תיחשב ככזו? ובכלל, לא קיימת הגבלה על מספר העליות והירידות מן הרכב, וכל עוד לא הושלמה הירידה וכל עוד לא ניתק הקשר ליעד התחבורתי, אין מקום למניין הירידות באופן שרק הראשונה תחשב כירידה העונה על הגדרת השימוש ברכב, ודווקא האחרונה, שהיא זו המסיימת את אירוע הנסיעה- לא".. הדברים יפים, בשינויים המחוייבים, גם לענייננו. אמנם בענייננו מדובר בתחילת הנסיעה ולא בסופה, אלא שהעיקרון העולה מפסק הדין בעניין לוזובר לפיו כאשר מדובר באוטובוס המסיע תלמידים פעולות נלוות הצמודות לנסיעה ובכלל זה ווידוא של מורה בתוקף תפקידה עם חזרת תלמידים מטיול שלא נותרו תלמידים או חפצים ברכב היא חלק מן הנסיעה, יפה גם כאשר המדובר בתחילת הנסיעה. בענייננו, כפי שעלה מן הראיות שנשמעו, האוטובוס היה על סף נסיעה, המנוע דלק – כך לפי העד של הנתבעות עצמן, התלמידים ישבו בכיסאותיהם, המורה המלווה הייתה באוטובוס, וכל שנותר הוא אישור רכזת השכבה – התובעת כי ניתן לצאת לנסיעה. לצורך אישור זה, כמו גם לצורך נטילת הרשימות עלתה התובעת לאוטובוס ואכן נתנה את האישור. משמע, מייד לאחר ירידתה היה האוטובוס יוצא לדרך לולא נפלה ונחבלה. ודוק. התובעת סיימה את תפקידה – דהיינו את מתן האישור לנסיעה, ובכך החל למעשה השימוש באוטובוס לצרכי תחבורה, כאשר דקות לאחר מכן אמור היה האוטובוס לצאת לדרך. . אדגיש, כי בניגוד לטענת הנתבעת העליה לאוטובוס לא הייתה רק לצורך לקיחת הרשימות אלא גם כדי לוודא ולאשר את המוכנות לנסיעה, בדיקה כי אכן כל התלמידים שאמורים להיות בו נמצאים וכי נמצאת המורה המלווה וכי האוטובוס כשיר לצאת לדרך, דבר שניתן היה לעשות רק בתוך האוטובוס עצמו. . משמע, האישור של התובעת לצאת לנסיעה הוא חלק אינטגרלי מיציאת האוטובוס לדרך ומכאן שירידתה מן האוטובוס הייתה לצרכי תחבורה. . משנקבע, כי הארוע מהווה "תאונת דרכים", יש לדון בשיעור הפיצוי המגיע וקודם כל במצבה הרפואי והתפקודי של התובעת. . הפגיעה הרפואית. כמפורט לעיל, התאונה ארעה עת ירדה התובעת מן האוטובוס ונפגעה מחבלה סיבובית קרסול שמאל. . לאחר התאונה פנתה התובעת למיון אורתופדי בקופת החולים שם נמצא כי התובעת סובלת מרגישות מפוזרת, נפיחות באזור מלאולוס לטרלי ומתנועות קרסול מוגבלות. נקבע, כי אין חסר נוירולוגי ובצילום הקרסול אין לראות קו שבר.. בתאריך 8/3/15 נבדקה התובעת שוב, ונמצא כי היא סובלת מנפיחות מפוזרת בקרסול, מחזור דם תקין. באישור הרפואי נכתב, כי מדובר בקרסול ימין, אך ככל הנראה מדובר בטעות סופר. . בדיקה על קולית שנעשתה הדגימה נוזל במפרק וצוין שאין לשלול נזק. . בתאריך 19/3/15 ציין הרופא המטפל כי יש הטבה במצבה עדיין כאבים, תנועות מוגבלות, נפיחות קלה. . בתאריך 28/5/15 צוין כי התובעת עדיין כאובה, בבדיקה גופנית נמצאו טווחים מלאים ותקינים, יציבות שמורה, רגישות סביב פטישון מדיאלי. התובעת לא הצליחה לבצע רגישות נגד TP (ד"ר טאובר ישראל). . התובעת נשלחה בהמשך לבדיקת CT, בה הודגם נוזל תוך פרקי בכמות מעט מוגברת במפרק סובטלארי, עיבוי קל של הרצועות במאחז הפיבולרי. גם בבדיקת MRI נמצאו תפליטים מעט מוגברים במפרקים ואי סדירות ברצועה. בסיכום הבדיקה נרשם כי קיים נזק חלקי לרצועה. . התובעת הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה ועל פי המסמכים שהציגה ביצעה גם טיפולי שיאצו.. המסמך הרפואי האחרון מאלה שהמציאה התובעת הוא מתאריך 18/10/16 והוא עוסק בפגיעה בקרסול הימני דווקא, כאשר התובעת טענה בתצהירה, כי עקב חוסר יציבות בקרסול השמאלי, נפלה במדרגות ונקעה את כף הרגל השנייה. במסמך הומלץ על חבישה אלסטית וקוביות קרח על האזור. . לבקשת התובעת, מונה מומחה מטעם בית המשפט האורתופדיה. בפני המומחה שמונה, ד"ר טיטיון, התלוננה התובעת שהיא סובלת מכאבים בקרסול, מוגבלות בתנועות, מתקשה בעמידה ממושכת, הליכה ממושכת ומאמצים, מתקשה במדרגות יותר בירידה, סובלת מכאבים, נפיחות וצליעה בסוף יום העבודה, לעיתים סובלת ממעידות, כן סובלת מכאבים בלילה ובשינוי תנוחות, מתקשה בבחירת נעליים ולא יכולה ללכת עם נעלי עקב. . בדיקתו של המומחה העלתה, כי קיימת אצל התובעת הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול השמאלי, חוסר יציבות של המפרק וכן דלדול שרירים המצביע על שימוש ירוד בגפה התחתונה השמאלית כן נמצאה נפיחות סינוביאלית המצביעה על "סבל" מפרקי. . המומחה אבחן את מצבה של התובעת כמצב לאחר "נקע" בקרסול שמאל, כאבים, מגבלה בתנועה וחוסר יציבות של המפרק הפגוע. המומחה ציין שמצבה של התובעת צמית ולא צפויה החמרה או שיפור במצב הקרסול השמאלי. המומחה לא התרשם שהתובעת תידרש לטיפול משמעותי בעתיד, מעבר לשימוש בתומך קרסול בזמן פעולות מאומצות, הליכה ספורטיבית וכד. אשר למגבלה התפקודית קבע שקיימת מוגבלות בתפקודים הקשורים למאמץ לרגל שמאל, כגון הליכה ממושכת ומאמצים. להערכתו של המומחה, אין בכך כדי לפגוע בהיותה מורה במקצועה. . המומחה קבע נכות זמנית מלאה למשך 45 ימים בהתאם לתעודות רפואיות, כן נכות נוספת בשיעור 50% למשך 3 חודשים, ונכות נוספת בשיעור של 30% למשך 90 ימים נוספים.. אשר לנכות הצמיתה קבע, כי הפגיעה בקרסול גורמת לכאבים, מגבלה ניכרת בתנועות וחוסר יציבות במפרק הפגוע והעמיד את נכותה הצמיתה על 10% לפי סעיף 48 (3) (א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי").. שני הצדדים לא השלימו עם חוות דעת המומחה. הנתבעת זמנה את המומחה לחקירה ובא-כוחה הציג לפניו, את בדיקת התובעת בה נמצאו טווחים מלאים ותקינים ויציבות שמורה, כן נחקר המומחה אודות הנזק שנגרם לקרסול בתאונה. . המומחה השיב, כי לפי בדיקות העזר, יש נזק לאחת הרצועות בעיקר הרצועה הקדמית אף כי לא ניתן לומר שיש קרע ברצועה ולפי בדיקתו יש הגבלה ניכרת וחוסר יציבות. המומחה הדגיש שקבע את הנכות בגין מכלול הפגיעה בשל הגבלה ניכרת בתנועות וחוסר יציבות. המומחה הדגיש עוד שלתובעת יש מגבלה בכיפוף גבי (כיפוף כלפי מעלה) כאשר מדובר בטווח שהוא משמעותי פונקציונלית בעיקר בעליה במדרגות, כאשר במשטח ישר המגבלה לא באה לידי ביטוי. אשר לבדיקת התובעת בה נמצאו טווחים מלאים השיב שבדיקתו הייתה אחרת והוא מכריע בהתאם לבדיקתו שלו. המומחה הסכים שיש חבישות ותחבושות שונות שיכולות לייצב את הקרסול ולהקל על תחושת חוסר היציבות, אם כי יש אנשים שאצלם זה עובד ויש אנשים שפחות. לדבריו לא ראה צורך בניתוח. . בחקירה לב"כ התובעת השיב המומחה, שיכול ומי שסובל מפגיעה בקרסול יסבול מכאבים בעת עמידה ממושכת, ויש כאלה שסובלים רק בפעילות ספורטיבית או בהליכה על משטחים לא סדירים ויש אנשים שיש להם כאבים במנוחה. כל מקרה לגופו ובאופן כללי היה ממליץ לאדם להימנע ממה שגורם לו לכאבים. המומחה נשאל האם יש סכנה לפגיעה ברגל השניה והשיב שאין סכנה מיוחדת לפגיעה באיברים אחרים אף כי יכולה להיות מעידה ופגיעה במקומות אחרים. . התובעת טוענת בסיכומיה, כי ד"ר טיטיון שגה בקביעותיו וכי חוות דעתו ניתנה על הצד הנמוך ואינה יכולה לעמוד וזאת לפי ממצאי בדיקתו שהקרסול מוגבל בטווחים בשלוש תנועות וכי קיים דלדול שרירים וכן חוסר יציבות. התובעת טוענת כי יש בממצאים אלה להעיד על הגבלה בתנועות סובטלאריות של כף הרגל בהתאם לסעיף 49 (2) (ו) לתקנות ולפיכך לטענתה קיימת לה נכות נוספת של 20% על פי סעיף זה ונכות משוקללת שלא תפחת מ- 28%. התובעת מדגישה שבהתאם לפסיקה בית המשפט הוא הפוסק האחרון בגובה שיעור הנכות, ויש לו הסמכות שלא לקבל את חוות דעתו. . הנתבעת מדגישה, מצידה את הבדיקה בקהילה שנערכה לתובעת בה לא נמצאה חוסר יציבות ולא נמצאה הגבלה בתנועה, וכן מדגישה שגם לפי עדות המומחה התובעת אינה מוגבלת בהליכה על מישור, בעמידה או בישיבה, כן ניתן לצמצם את מגבלות התנועה באמצעות תומך קרסול. . אכן לבית המשפט נתונה הסמכות שלא לקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט ואולם במקרה זה, איני רואה הצדקה לנהוג כך. חוות דעת של ד"ר טיטיון יסודית ומעמיקה, בעדותו הבהיר עוד מדוע וכיצד קבע את נכותה של התובעת. ב"כ התובעת לא עימת את המומחה כלל וכלל עם הטענה שלתובעת נזק גם במפרק הסובטלרי וכי יש לקבוע נכות נוספת בשיעור של 20%, משכך העלאת הטענה לראשונה בסיכומים תמוהה. . לשאלה האם בדק את מפרקי כף הרגל השיב המומחה, כי כחלק מהבדיקה הוא בודק את כף רגל ובודק גם את צורת ההליכה, כמו כן, בודק את המפרק בין העקב לעצם שמעליה, אבל זה לא היה נושא התלונות ולכן בחוות הדעת התמקד בקרסול ולא רשם, כי ביצע את הבדיקה. חזקה על המומחה שאם היה מוצא נזק כלשהו היה רושם. . זאת ועוד, טענות התובעת בהקשר זה אינן מתיישבות גם עם החומר הרפואי. במסמכים הרפואיים שהציגה התובעת לא עלה חשד לקיומו של נזק למפרק הסובטלארי אלא הממצאים בבדיקות שעברה התובעת בקהילה, היו דווקא חמורים פחות מאלה שמצא ד"ר טיטיון (ראו לדוגמא: מסמך מתאריך 1/11/15 ד"ר גרשט נועם, בתיק המוצגים של התובעת – שם נמצאה בבדיקה רגישות ברצועה, טווח תנועות מלא, ללא עדות לדפורמציה, נפיחות; כמו כן, מסמך רפואי מתאריך 28/5/15, 3 חודשים לאחר התאונה, בה נמצאו טווחים מלאים ותקינים, יציבות שמורה, רגישות סביב פטישון מדיאלי). האמור רק מדגים, עד כמה הוגנת חוות דעתו של ד"ר טיטיון ואין כל הצדקה להתערב בקביעותיו, בוודאי כאשר לא נחקר על הדברים, שעה שניתן להניח שלא נשאל בכוונת מכוון מתוך חשש שהתשובה לא תטיב עם התובעת. . בהקשר זה לא למותר לציין, כי הסעיף בו השתמש ד"ר טיטיון, הוא הסעיף המתאים. סעיף 48 (3) (א) עוסק בקרסול, וקובע נכות של 10% בשל הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול, שאלה היו ממצאיו של ד"ר טיטיון. . הסעיף אליו מפנה ב"כ התובעת 49 (2) אליו מפנה ב"כ התובעת עוסק ב- PES CAVUS (קשת גבוהה בכף הרגל) חד או דו-צדדית, כאשר סעיף (ו) מתייחס להגבלת התנועות בפרקי כף הרגל: SUBTALAR JOINT או JOINTS TARSAL עם דפורמציה או כאבים ואולם כאמור, לא נמצאו אצל התובעת הגבלות בתנועות המפרקים אלא בתנועות הקרסול, משכך סעיף 48 הוא זה המתאים. . משכך, נכותה הרפואית של התובעת עומדת על 10%. . עיקר המחלוקת בין הצדדים, היא בנוגע להשפעת התאונה על תפקודה של התובעת, כאשר התובעת טוענת שנגרמה לה הפרעה תפקודית, הן בעבודה והן בתפקודה בבית, הפרעה הגורמת לירידה בתפקוד בעבודה, חוסר יכולת להתקדם ופגיעה בהכנסותיה ואלו הנתבעת חולקת על טענה זו מכל מכל. נוכח המחלוקת לייחד דיון לפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת.. הפגיעה התפקודית. בתצהירה טענה התובעת שהיא סובלת מבעיות בקרסול השמאלי, מגבלות תנועה, קשיים בהליכה, נפיחות וצליעה בסוף יום העבודה ולעיתים סובלת ממעידות, כאבים המתגברים לאחר עמידה או הליכה וקושי לרדת מדרגות. כן טענה שהיא סובלת מכאבים בלילה ובעת שינוי תנוחות. לטענת התובעת, כאשר היא חוזרת לביתה, היא נאלצת להתיישב למשך זמן ארוך ומבקשת עיסוי ממי שנמצא. בני משפחתה עושים לה עיסויים ואביה קנה לה מכשיר עיסוי יקר. לטענת התובעת היא ישנה כאשר רגלה מורמת באויר ורכשה מיטה מיוחדת לשם כך. . התובעת הוסיפה שהיא נתקלת בקשיים בעבודתה, ואין לה ספק שלולא התאונה הייתה מתקדמת לתפקיד משמעותי יותר ובעל שכר ותנאים טובים יותר. התובעת אף הוסיפה שאינה בטוחה שתוכל להמשיך לעבוד במערכת החינוך, נוכח קשייה. . התובעת מוסיפה כי בשנת 2016, נאלצה לוותר על תפקיד רכזת שכבה, הדורש התרוצצויות רבות, ימי עבודה ארוכים, השתתפות בטיולים וניהול אירועים מחוץ לכותלי בית הספר. לטענתה, לפני התאונה היה צפוי שתמונה לתפקיד סגנית מנהל בית הספר, ואף דובר איתה שתפנה למכרז לניהול בית הספר, ואולם הכאבים בגין התאונה מונעים ממנה לפנות לאפשרויות ניהוליות כאלה. . בעדותה הסבירה התובעת כי תפקיד הרכזת הוא למשך 3 שנים, כאשר הרכזת מלווה את השכבה בכתות י, יא, יב. התאונה ארעה עת התלמידים היו בכתה יא, התובעת המשיכה עד לסוף הקדנציה וכיום היא מורה לכיתת חינוך מיוחד ומורה לתקשורת, כאשר היא לא מורה פרונטלית בכתה, אלא מורת עזר, זאת אומרת היא עוברת בין התלמידים ואם תלמיד צריך תגבור היא מוצאה אותם החוצה לתגבור יושבת איתם ומסבירה להם. מתעסקת עם בעיות משמעת. הרבה שיחות עם ההורים. המון שיחות עם התלמידים. . התובעת אישרה, כי יצאה לטיול עם השכבה אולם לדבריה ישבה באוטובוס ולא עשתה את המסלול. . הוריה של התובעת אשרו בתצהירים ובעדותם את טענות התובעת בנוגע לכאבים מהם היא סובלת. אמה של התובעת שהייתה בעצמה מנהלת בית הספר ומפקחת חינוך סיפרה בתצהירה, כי היא יודעת מפי אחרים, שהתובעת היתה צפויה להתקדם ולקבל תפקיד מנהל בית הספר או סגן מנהל אך בשל התאונה הדבר לא מתאפשר. . הגב לוין שעובדת עם התובעת בבית הספר, לא התייחסה בתצהירה לעבודתה של התובעת, וכך גם מצהיר נוסף שהינו סגן מנהל בית ספר, שלא הגיע לבסוף להעיד. בעדותה סיפרה הגב לוין, כי מסוף שנת 2016, התובעת מורה ומחנכת בכיתה לחינוך מיוחד, וכי קודם עבדה כרכזת שכבה. . אין מחלוקת שאין ירידה בשכרה של התובעת אלא שהתובעת טוענת שהשכר היה צפוי לעלות לו הייתה מתקדמת בעבודתה או למצער נותרת רכזת שכבה, וכי העדר הירידה היא בשל תוכנית "עוז לתמורה", שהעלתה את שכר המורים. . התובעת טוענת בסיכומיה, כי לאור בלימת הקריירה שלה, והכאבים מהם היא סובלת, נגרמה לה נכות תפקודית שהיא גבוהה מהנכות הרפואית ועומדת על 35%. התובעת מדגישה כי התמתנה לרכזת שכבה בגיל צעיר, ואף למדה לתואר שני במטרה לקבל תפקיד ניהולי ומשכך ההגיון מחייב, שהייתה לבסוף מקבלת תפקיד כזה. . הנתבעת טוענת, כי לתובעת אין נכות תפקודית בשים לב לכך, שהיא מבצעת את תפקידה כמורה, ןאין לה ירידה בשכר. הנתבעת הדגישה כי התובעת לא הביאה בדל ראיה לעניין העלאת השכר בעקבות תוכנית "עוז לתמורה", כמו גם בנוגע לסיכויי הקידום שלה ובהקשר זה הימנעות מהבאת העדים פועלת כנגדה. . הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ רמזי, פ"ד נב(3)792; עא 2113/90 אדלר נ סוכנויות דרום בעמ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)). . מהתיאור שנתנה התובעת למגבלותיה, על רקע המסמכים הרפואיים וקביעת המומחה הרפואי, ניתן אכן להתרשם שהתאונה הותירה אותותיה בתובעת בתחום האורתופדי, כאשר מאז התאונה סובלת התובעת מכאבים והגבלות תנועה בקרסול.. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת שלתאונה אין כל השפעה על תפקודה של התובעת, מדובר בנכות שמשפיעה באופן טבעי גם על התפקוד ואולם מאידך אין לקבל את טענות התובעת לפגיעה תפקודית שהיא גדולה מן הנכות הרפואית שנקבעה.. עיון בנסיבות עבודתה של התובעת קודם לתאונה ולאחריה ובנתוני שכרה, על רקע הראיות שהובאו מצד התובעת, מעלה שלא הוכח כי הבלימה בהתקדמות התובעת בעבודתה, מקורה בתאונה. התובעת עובדת במקום עבודה גדול ומסודר – עיריית פתח-תקווה. במקום עבודה זה יש משובים, יש ממונים, יש שקיפות בכל הנוגע לבחירה לתפקידים וקידום, מחלקת שכר מסודרת ומיומנת – לו אכן רק בשל תוצאות התאונה נבלם קידומה של התובעת, ניתן היה בקלות להוכיח זאת באמצעות הממונים של התובעת, להביא את המשובים שניתנו לתובעת לפני התאונה ולאחריה וכיוצ"ב, לבקש סימולציות ממחלקת השכר. חרף זאת, התובעת הסתפקה בעדות שמיעה מובהקת מצד אמה, עדה שאינה אובייקטיבית. הגב לוין, עמיתתה לעבודה של התובעת לא מסרה בתצהירה ולא העידה דבר על כך. סגן המנהל שתצהירו הוגש ולא הגיע לבסוף להעיד, לא אמר בתצהירו דבר וחצי דבר על כך. התובעת שטוענת לפגיעה בשכר שבפועל היה אמור לעלות בשל תוכנית "עוז לתמורה", לא השכילה להוכיח זאת, למרות שלכאורה לא הייתה כל מניעה לעשות כן – בין באמצעות תעודת עובד ציבור של מחלקת השכר ובין באמצעות תלושי שכר של מורים אחרים. אכן יש להניח שהכאבים שסובלת התובעת בקרסול מקשים ומכבידים עליה ואולם קשה לקבל את טענותיה, כי הם מונעים ממנה לבצע את עבודתה או להתקדם בה. הוכח כי חרף מצבה התובעת יוצאת לטיולים, גם אם לדבריה לא יוצאת למסלול ההליכה (חשוב בהקשר זה להדגיש, שמתלושי השכר שהוצגו נראה שהתובעת יצאה לטיול אחד, אולם התובעת העידה על טיולים ברבים – כאשר נשאלה אם היא מקבלת גמול על טיולים השיבה "אני מקבלת כל הזמן. נכון, כי אני…" (שם, עמ 35, שורה 28)). התובעת טענה כי לא יצאה למסע לפולין אולם בד בבד הסתבר שהתובעת התגרשה לאחרונה והיא מטפלת בשלושה ילדים קטינים, משכך, ספק אם בשל התאונה לא יצאה התובעת למסע. . הרושם מעדותה ותצהירה של התובעת הוא רושם של האדרה ונסיון לתלות בתאונה מעל ומעבר. חשוב להדגיש, כי התובעת חזרה לעבודה כרכזת שכבה לאחר התאונה וביצעה את תפקידה עד לסוף שנת 2016 (כפי שהעידה הגב לוין), דהיינו עד לתום הקדנציה, כך שאין המדובר במצב שאינה מסוגלת לבצע את העבודה. . בנסיבות שהוכחו, ניתן לקבוע שהפגיעה האורתופדית שנגרמה לתובעת, מכבידה במידה מסויימת ומתונה על התנהלותה של התובעת ומכאן גם מפריעה במידה מסויימת לתפקודה בעבודה ובבית ואולם השפעת התאונה מוגבלת. התובעת מסוגלת לבצע את העבודה ומבצעת אותה בפועל. בהקשר זה יודגש, כי לא קיימים מסמכים רפואיים עדכניים, דבר שמצביע על כך שהמצב לא החמיר, אלא יכול ולהיפך, ניכר מן המסמכים שהמצב הוטב דווקא. המומחה מטעם בית המשפט אמד את מצבה של התובעת זמן סביר לאחר התאונה, לאחר שעיין בכל המסמכים הרפואיים וקביעתו מתיישבת עם המצב הרפואי והתפקודי של התובעת. . אכן התובעת חזרה לעבודתה, אין לתמוה על כך, נכות בשיעור 10% מאפשרת על פניה תפקוד סביר ועצם התפקוד כשלעצמו אינו מצדיק לאיין את הנכות כאילו לא הייתה. התאונה הרעה את מצבה של התובעת למצער בשיעור אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו. . בהתחשב בכל אלה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו), ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, אני מוצאת לקבוע, כי שיעור השפעת נכותה של התובעת על כושר תפקודה הכללי של התובעת היא כגובה נכותה הרפואית ובשיעור של 10% נכות.. משקבעתי את הפגיעה התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק. . שיעור הנזק. לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד – . התובעת ילידת: 23/6/74.. תאריך התאונה: 25/2/15. . גילה של התובעת בעת התאונה: 40 ו- 8 חודשים.. גילה של התובעת כיום: 43 ו- 10 חודשים. . הנכות הרפואית והתפקודית: 10% נכות צמיתה.. ימי אשפוז: אין.. הפסדי שכר לעבר. התובעת טוענת להפסדי שכר בפועל, בהתאם לנכות הזמנית שקבע ד"ר טיטיון בהתאם לבסיס שכר של 10,800 ₪, וכן לחישוב מני אז סוף הנכויות הזמניות בהתאם ל- 35% נכות ובסיס שכר של 12,000 ומעמידה את הפסדיה על סך של 161,700 ₪. התובעת טוענת כי הפסידה ימי מחלה רבים לנוכח הכאבים והטיפולים הרפואיים ונבלמה העלאה בשכרה. . הנתבעת טוענת שלא הוכחו כל הפסדי שכר לעבר, שכן הגם שנעדרה מעבודה קיבלה את מלוא השכר. . מושכלות יסוד הן ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח במסמכים ובראיות (ע"א 810/81 לוי נ מזרחי פ"ד לט(1)477), שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. אין די שהמומחה מטעם בית המשפט קבע נכויות זמניות, כדי לקבוע שהתובעת לא עבדה ושנגרמו הפסדי שכר ועל כן החישוב שעושה התובעת לא יכול להתקבל. . מהראיות שהוגשו, עלה שהתובעת הציגה תלושי שכר חלקיים ולא השכילה להוכיח הפסדים ממשיים, לרבות לא גריעה בשכר עקב הפסקת היותה רכזת שכבה, או עליה בשכרם של המורים בשיעור של 10% לשנה. כפי שכבר נפסק, על פניו ככל שהדבר אכן כך לא הייתה אמורה להיות מניעה להוכיח זאת. . בנוגע לנתונים לפני התאונה, הוצגו תלושי שכר לחודשים אוקטובר עד ינואר 2015 כאשר הוצג רק עמוד אחד של תלוש השכר, כך שלא ניתן לראות את הנתונים המצטברים – מתלושים אלה עולה שהתוספת היחידה שמקבלת התובעת שעשויה להיות רלוונטית, היא ריכוז מקצוע, בערכים של כ- 400 ₪ לחודש, תוספת שהתובעת מקבלת גם לאחר התאונה. התובעת לא הצביעה על תוספת כלשהי בתלושים שעניינה ריכוז שכבה. . מכל מקום, בסיס השכר, בהתאם לתלושים שהוצגו בניכוי מס עולה כדי 12,236 ₪ ולא כפי שטענה התובעת. ההצמדה שלילית ועל כן לא תערך (באותה תקופה לתובעת 5.75 נקודות זיכוי – באוקטובר 2014 סה"כ תשלומים בתלוש 12,726 ₪ בניכוי מס בשיעור של כ- 516 ₪; נובמבר 2014 סה"כ תשלומים 12,113 ₪ בניכוי מס בניכוי מס בשיעור של כ- 394 ₪; דצמבר 13,797 ₪ בניכוי מס בשיעור של כ- 730 ₪; ינואר 12,400 ₪ בניכוי מס בניכוי מס בשיעור של כ- 451 ש"ח).. התובעת לא טרחה להמציא תלושי שכר מלאים לתקופה שלאחר התאונה. הוצג תלוש חודש פברואר 2015, חודש התאונה, ממנו עולה ששולם שכר בגובה 12,307 ₪. מעבר לכך לא צורפו תלושים מהם ניתן היה ללמוד אם נגרע שכר כלשהו בתקופה זו והאם נגרעו ימי מחלה והתלוש הראשון שהוצג לאחר מכן הוא לחודש יולי 2015 מתלוש זה עולה שכר מצטבר של 86,320 ₪ בניכוי מס בשיעור 3,048 ₪ – דהיינו שכר חודשי של 11,896 ש"ח. מתלוש נוסף שהוצג לחודש נובמבר 2015, עולה שכר מצטבר של 139,075 ₪, בניכוי מס 6,704 דהיינו שכר חודשי של – 12,033 ₪. הווה אומר, שכרה של התובעת נותר פחות או יותר בעינו. . מתלוש שכר שהוצג בחודש מרץ 2016, כאשר בתקופה זו נטען שהתובעת הפסיקה להיות רכזת שכבה, לא נראית גריעה באחד מרכיבי השכר. התובעת ממשיכה לקבל תוספת של ריכוז מקצוע בסך של 408 ₪. מתלוש של חודש יוני 2016 עולה שכר מצטבר של 77,321 ₪ בניכוי מס של 3,778 ₪ דהיינו שכר חודשי של 12,257 ₪ – כפי השכר לפני התאונה. . כאמור, באופן תמוה, התובעת שטוענת לפגיעה בשכרה וגריעה בשל הפסקת היותה רכזת שכבה לא הצביעה על גריעה של רכיב כלשהו בשכר בתלושים האחרונים, ואף שטענה שעקב תוכנית עוז לתמורה עלה ממילא השכר, לא הביאה ראיות מתי החלה להיות מיושמת תוכנית "עוז לתמורה" ומה השפעותיה, ולא ניתן לקבוע שנגרמה ירידה כלשהי. כמו כן, התובעת לא הוכיחה כמה ימי חופש נגרעו לה לאחר התאונה, דבר שניתן היה לראות בקלות בתלושי השכר, דא עקא שבתלושים המתייחסים לתקופה של לפני התאונה הוגש רק העמוד הראשון שאינו כולל את כמות ימי המחלה. באף אחד מן התלושים שהוצגו אחרי התאונה, באלה שהוגשו שני עמודי התלוש, לא ניתן לראות ניצול ימי מחלה על ידי התובעת. כאמור, הנטל על התובעת ועל התובעת היה להוכיח כי נגרמו לה הפסדי שכר בעקבות התאונה ומה הם הפסדי השכר שנגרמו, דבר שלא נעשה. הערכה סתמית כי השכר היה עולה נותרה תלושה מכל נתון ממשי. . על אף האמור, בנסיבות העניין ועל מנת שהתובעת לא תצא חסרה, בשים לב לירידה מסויימת בשכר לאחר התאונה, ראוי לטעמי לפסוק לתובעת סכום גלובלי להפסדי שכר לתקופת העבר, המתיישב עם הפסד מתון שסביר שנגרם בשל הימנעות מלקיחת חלק בפעילויות או ימי מחלה שסביר שנטלו, בשיעור של 15,000 ₪. סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה (לעניין פסיקת פיצוי גלובלי לתקופת העבר, ראו: לת"א (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ קיינר יזהר (18.11.2009), עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ אהרון אבולוף (5.3.84)). . גריעה מכושר ההשתכרות. אשר לגריעה מכושר ההשתכרות התובעת טענה, כי יש לחשב את הפיצוי בהתאם לנכות של 35% ובסיס שכר של 14,375 ₪, בהנחה של עליה בשכר המורים ב- 10% לשנה, ומתוך הנחה שקריירת התובעת נקטעה. לטעמה של התובעת הגריעה מכושר ההשתכרות עומדת על 1,329,059 ₪. כאשר לסכום זה מבקשת התובעת להוסיף הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בשיעור של 20.83%. . הנתבעת טוענת, שהתובעת לא הוכיחה דבר. לטעמה, נכותה של התובעת ככל שהיא מכמירת לב אין בה כדי לפגוע ביכולתה לבצע את עבודתה במלואה ולקבל עליה את שכרה. הנתבעת הדגישה עוד שמדובר בעובדת עם ותק של 20 שנה ואינה צפויה לפיטורין. לטעמה של הנתבעת לכל היותר ניתן לפצות בסכום שהוא שליש מהפיצוי האקטוארי העומד על 38,295 ₪ בתוספת פנסיה בסך של 4,959 ₪. . גם בהקשר לגריעה מכושר ההשתכרות, אין אלא לשוב ולומר כי התובעת לא טרחה להוכיח דבר. לא טרחה להוכיח גריעה של רכיב כלשהו מהשכר, העלאה מתונה של 10% בשכר מורה לשנה, השבחת השכר עקב תוכנית "עוז לתמורה", פגיעה כלשהי בשכרה וכן לא טרחה להוכיח כי רק בשל התאונה נבלם קידומה ככל שנבלם. יכולות להיות סיבות רבות מספור, בין מערכתיות ובין אישיות של התובעת לכך שהתובעת הפסיקה להיות רכזת שכבה ולא קודמה לסגן מנהל, והתובעת לא טרחה לנסות לשלול אף אחת מהן. הדברים כבר נכתבו ואין צורך לחזור. . באשר לגריעה מכושר ההשתכרות, נעשתה בפסיקה הבחנה, בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "נכות תפקודית", ו – "אובדן כושר השתכרות" שנגרמים עקב תאונה. בעניין גרוגיסיאן, קבע בית המשפט, שהמונחים אינם דומים וכי יתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל. ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן אופי העבודה, חזרה לעבודה ואף טיבו של המעביד (ביחס לבחינת הסיכוי, כי ההשתכרות בעתיד תהא קטנה מזו שבהווה, לצורך קביעת הזכות לפיצויים והיקפה בגין אבדן כושר השתכרות ראו: ע"א 237/80 ברששת נ האשאש ואח, פ"ד לו (1) 281; ראו גם ע"א 286/89 קז נ המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") (1/12/1989) וכן ראו לאחרונה פסק דינו של כב השופט עמית בעא 2577/14 פלוני נ המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11/1/2015), שם חזר בית המשפט על ההלכה, כי יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש נזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך אחד המישורים של התפקוד הכללי, אם כי ברוב המקרים המרכזי, לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. בית המשפט עמד על כך, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע ויתכנו פערים ביניהן אם למעלה ואם למטה). . במקרה דנן, המסמכים הרפואיים והנתונים שהובאו מצביעים שמאז התאונה סובלת התובעת מכאבים והגבלות תנועה בקרסול, שיכול ויש בהן כדי לפגוע בתפקודה. עצם קביעת נכות אורתופדית צמיתה בשיעור של 10% מדברת בעד עצמה בהקשר זה. . בהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו (השווה: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537). ההלכה היא, שיש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ גורג בורבה (23.11.94)). במקרה דנן, עובדת התובעת במקום עבודה יציב שנים רבות וסביר לקבוע כי תמשיך בעבודתה שם עוד שנים רבות נוספות ואף תתקדם בעבודתה. . בנסיבות העניין, בשים לב לגילה של התובעת, נתוני שכרה וההיוון הנדרש, אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 170,000 ₪ (סכום המתיישב עם פיצוי בשיעור של 60% אקטוארי, בהתאם לבסיס השכר לאחר התאונה). סכום זה כולל את הפסדי הפנסיה. . עזרת הזולת. התובעת טוענת, כי ממועד התאונה ואילך, במהלך תקופת ההחלמה הממושכת נזקקה, כפי שתזקק אף בעתיד עד תום חייה לקבלת עזרת צד ג. התובעת מדגישה את העזרה לה נזקקה לאחר התאונה, לטענתה הייתה תקופה שהסתייעה בכסא גלגלים ובקביים (אף שאין לך אישוש או התוויה במסמכים הרפואיים). לטענתה היא מתקשה לבצע את פעולות היומיום ונזקקת לעיתים תקופות לעזרה מבני משפחתה ומחבריה. הוריה של התובעת העידו שהם מסייעים לה ולילדיה. התובעת העידה שהיא זו שמנקה את הבית חפיף, אמה עוזרת לה בבישולים ואביה עושה לה קניות קבוע בסופר (שם, עמ 32 שורה 10). התובעת מעמידה את הפיצוי בגין עזרת הזולת על סך של 150,000 ₪.. הנתבעת טוענת, כי אין חולק שהתובעת נזקקת לעזרת הוריה ואולם הדבר נובע משעות עבודתה אל מול שעות לימודיהם של ילדיה ומהיותה אם חד הורית, לשלושה ילדים צעירים ומשכך העזרה אינה קשורה בתאונה או בנכותה או כתוצאה מכך. כך לדוגמא, מפנה הנתבעת לכך שאבי התובעת העיד שהוא מלמד את הילדים מתמטיקה ומכין עמם שעורי בית פעולה שאינה מוגבלת בביצועה. הנתבעת טוענת, כי התובעת אינה נזקקת לכל עזרה בבית ואף ויתרה על שירותי הניקיון שהייתה צורכת בעבר וזאת חרף נכותה בעקבות גירושיה והרעת המצב הכלכלי בעטיים. . ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג, אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.. בענייננו, כתוצאה מהתאונה קיבלה התובעת טיפול רפואי, טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים נוספים. התובעת הייתה במעקב רפואי די רציף בתקופה הסמוכה לתאונה וניכר כי סבלה מכאבים וקשיים בתקופה זו, דבר שללא ספק הצדיק עזרת צד ג מעבר לעזרה רגילה שניתן לצפות מקרוב משפחה. . אני מאמינה לתובעת, שסבלה מכאבים קשים וכי הייתה מוגבלת בתקופה שלאחר התאונה באופן שהצריך עזרה ויכול שגם כעת בשל מגבלות התנועה והכאבים נזקקת התובעת לעזרה אולם זו מוגבלת בהיקפה. אין להשית על הנתבעת את עול גידול ילדיה של התובעת והעזרה שממילא הייתה נזקקת לה לולא התאונה. . לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ עטיה, פ"ד מד (3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.. לאחר ששקלתי את הדברים, בשים לב להיקף העזרה לה נדרשה התובעת בעבר, לכך שלא הוכח כי נלקחה עזרה בשכר, ולכך שהעזרה ככל שתדרש בעתיד מוגבלת בהיקפה, כזכור, התובעת לא הציגה כל מסמכים רפואיים עדכניים, וניכר כי מצבה התייצב והיא למדה לחיות איתו, גם לפי המומחה מטעם בית המשפט מצבה לא צפוי להיות מוחמר, יחד עם זאת, בנסיבות העניין בשים לב למגבלות התנועה מהם סובלת התובעת ולכאבים, אני פוסקת סך גלובלי של 22,000 ₪ לעבר ולעתיד. . הוצאות רפואיות, נסיעה ואחרות. התובעת טוענת שבעקבות התאונה וכתוצאה ממנה, נאלצה להוציא הוצאות מרובות בגין בדיקות, צילומים, טיפולים רפואיים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, משככי כאבים ותרופות שאינן מכוסות על סל הבריאות. כמו כן, נטען, כי התובעת נאלצה לבצע נסיעות רבות לטיפולים רפואיים. התובעת העריכה את סך ההוצאות הרפואיות והנסיעה בעבר ובעתיד בסכום גלובלי של כ- 100,000 ₪. . הנתבעת טוענת שמדובר בנזק מיוחד, ואין לפסוק דבר שכן התובעת לא הציגה כל ראיה לסכומים הנדרשים על ידה, מה גם שהמדובר בתאונת עבודה, והתובעת רשאית הייתה וחייבת לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבל החזרי הוצאותיה בעבר.. בהקשר זה נפסק לא פעם, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק, כי נפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות ניידות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. . אמנם, עסקינן בנזק מיוחד, הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ נחום (1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובעת נזקקה לטיפולים ומעקב רפואיים ונגרמו לה הוצאות רפואיות, כתוצאה מהחמרת מצבה עקב התאונה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" – לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ הסתדרות (1999)). . התובעת הציגה קבלות על הוצאות בסכומים של מאות שקלים עד כמה אלפי שקלים בעבור תרופות וטיפולי שיאצו. בית המשפט בתוך עמו הוא יושב ויודע שאדם שנפגע בתאונה, נזקק לטיפולים ולמעקב רפואי נדרש גם להוצאות נסיעה והוצאות נלוות אחרות. . בנסיבות העניין, בשים לב לכמות הטיפולים והביקורים הרפואיים שהתובעת נדרשה להם ועוד תידרש בעתיד ולהוצאות העבר, אני פוסקת סכום גלובלי של 6,000 ₪ לעבר ולעתיד לעניין הוצאות רפואיות ואחרות לרבות הוצאות נסיעה.. נזק לא ממוני. באשר לנזק הלא ממוני, בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות הרפואית -10% בשים לב להעדרם של ימי אשפוז, מגיע הפיצוי בראש נזק זה ל- 16,105 ₪. . סוף דבר. התביעה מתקבלת. סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן: . 15,000 ₪ הפסד שכר לעבר בתוספת פנסיה.. 170,000 ₪ גריעה מכושר השתכרות. . 22,000 ₪ עזרת הזולת.. 6,000 ₪ הוצאות מכל סוג. 16,105 ₪ נזק לא ממוני.. סה"כ: 229,105 ₪.. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בגין מענק הנכות. אין לנכות את דמי הפגיעה שכן אלה שולמו למעביד ונלקחו כבר בחשבון בחישוב הפיצוי.. המוסד לביטוח לאומי, שילם בתאריך 3/8/17 גמלת נכות בשיעור של 35,483 ₪ סכום זה בצירוף ריבית והצמדה עומד על 35,846 ₪.. סה"כ הפיצוי בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי עומד על – 193,259 ₪. . אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 193,259 ₪. לסכום שנפסק יצורף שכר טרחת עורך דין בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום. . הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין. . 5129371. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.. ניתן היום, ט אייר תשע"ח, 24 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.




Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*


אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.