בית משפט השלום בירושלים | תא"מ 26296-06-16 ארביב נ אפיקים שירותי תחבורה מתקדמים בע"מ ואח

אתר המשפט

בפני כב השופט גד ארנברג, סגן הנשיא. תובעת. שושנה ארביב. נ ג ד. נתבעים. 1.אפיקים שירותי תחבורה מתקדמים בע"מ. 2.יוסף סבחה. פסק דין. התובעת הגישה תביעה נגד הנתבעים, שהם חברה המפעילה קווי תחבורה-הנתבעת 1 ונהג שעובד אצלה – הנתבע 2 בגין לשון הרע שהוציא נגדה הנתבע 2 עת הפעיל קו תחבורה של הנתבעת 1.. התובעת עמדה, לדבריה, בתחנת אוטובוס בסמוך לישוב בית חורון. הנתבע 2 שנהג באוטובוס המופעל על ידי נתבעת 1 בקו 425, לא עצר לה בתחנה אלא במרחק מה מהתחנה. כאשר עלתה לרכב ושאלה את הנהג מדוע עשה כך ענה לה הנהג "תגידי תודה שבכלל עצרתי לך". התובעת אמרה לו שהוא צריך להתבייש בתשובתו כיוון שיש במקום תחנה והוא היה אמור לעצור. הנתבע 2 ביצע שיחת טלפון, לדבריו לאחראי שלו כדי לברר אם יש במקום תחנה ולאחר שיחה זו פנה אל הנתבעת ואמר לה "זקנה מרופטת", "זקנה מסריחה" , "הלוואי שתמותי כמו אמא שלי" תוך שהוא נוהג בפראות ובמהירות גבוהה. כאשר הגיע הנתבע 2 למחסום צבאי, בסמוך למכבים רעות, פנה הנתבע 2 לחיילים ואמר להם "בואו תיקחו את הזקנה הזו מפה". התובעת פנתה לנתבעת 1 ותיארה את אשר קרה. הנתבעת 1 השיבה לה שנערך תחקיר מעמיק על ידי הגורמים הרלבנטיים, הנהג הועמד לדין משמעתי נוקב ומחמיר בהתאם לנהלי המשמעת ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. הנתבעת 1 הציעה לתובעת פיצוי של 2 כרטיסים בודדים לנסיעה חינם בכל הקווים המופעלים על ידי נתבעת 1. לדרישת התובעת לקבל את תוצאות התחקיר וההליך המשמעתי שננקט לא היתה תגובה. בסופו של דבר הנתבעת 1 לא נטלה אחריות על מעשיו ודבריו של נתבע 2 ולא השיבה עניינית לדרישות התובעת לפיכך הגישה התובעת את תביעתה בה היא תובעת מהנתבעים סכום של 50,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע. סכום התביעה נובע מהפיצוי לו זכאי מי שהוציאו נגדו לשון הרע, ללא הוכחת נזק. התובעת טוענת כי דברי הנתבע 2 מהווים לשון הרע ואין לו כל הגנה לפיכך יש לחייבו בפיצויה ולגבי הנתבעת 1 יש לחייבה כמעבידה של נתבע 2, כמי שמרוויחה מהפעלת הקו וכמי שלא פיקחה כראוי על עובדיה ולא נתנה להם הדרכות מתאימות. . הנתבעת 1 טוענת כי אין מקום לחייבה בפיצוי התובעת. לטענתה גם אם אכן הנתבע 2 פעל כפי שטוענת התובעת ואמר לתובעת את מה שהיא טוענת שנאמר על ידו, אין מקום לחייב אותה כמעבידתו שכן מדובר בחריגה בוטה מהשליחות שלו כנהג של התובעת 1. השליחות חלה על פעולות הדרושות באופן סביר לביצוע התקין של נושא השליחות. בנדון דנן יחסי השליחות שבינה לבין הנהג – הנתבע 2 מחייבות את הנהג לבצע הסעות של נוסעים, שמשלמים עבור הנסיעה, באופן ראוי ובאופן שירותי מתאים. התנהלותו של הנתבע 2 לא היתה כזו, לפי מה שעולה מטענות התובעת. הנתבעת 1 לא אשרה את מעשיו של הנתבע 2 לא לפני המעשה ולא לאחריו ולפיכך אין לחייבה על מעשה של העובד אף לא לפי פקודת הנזיקין.. לגופו של ענין טוענת הנתבעת 1 כי לאחר תחקיר שעשתה התברר שהנתבע 2, שעשה את הקו לראשונה, לא היה בטוח שיש לו תחנה באזור בית חורון. למרות זאת הוא האט את הנסיעה עד כדי עצירה מוחלטת ומשראה שאין איש בתחנה – התובעת לא עמדה בתחנה אלא מטרים ספורים ממנה – המשיך בנסיעה. מיד שהבחין הנתבע 2 בתובעת שסימנה לו לעצור, עצר אך זה היה כבר מטרים ספורים לאחר התחנה. התובעת עלתה לאוטובוס ומיד התחילה לצעוק על הנתבע 2 ולקלל אותו עד שירדה מהאוטובוס במקום בו רצתה לרדת. בין היתר אמרה לנהג, שחשבה שהוא ערבי, "ערבי מסריח". הנהג אמר לה שאימו נפטרה כחודש לפני כן מסרטן והיא בגיל של אימו לכן הוא לא יענה לה. התיאור שמתארת התובעת בכתב התביעה את מה שקרה אחרי שעלתה לרכב, אינו נכון ולא קרה במציאות. לאחר זמן התובעת פנתה לנתבעת בתלונה ולאחר בירור שהעלה שמדובר בתלונת שווא הוצע לתובעת פיצוי, שמהווה מחווה של רצון טוב בלבד, בדמוי 2 כרטיסי נסיעה לקווי הנתבעת 1. הנתבעת טוענת עוד שמדובר במעשים של מה בכך שאינם מהווים פגיעה וכל מטרת התובעת היא לזכות בפיצוי שלא מגיעה לה, ובוודאי לא מגיע לה מהנתבעת 1. . הנתבע 2, בשלב ראשון לא הגיש כתב הגנה וניתן נגדו פס"ד ואולם זה בוטל מאוחר יותר. בכתב ההגנה שהוגש לאחר ביטול פסק הדין טוען הנתבע 2 כי הוא עבד בתקופה הרלבנטית לתביעה, כנהג אצל הנתבעת1, במסגרת זו שימש כנהג בקווי נסיעה שונים. ביום האירוע נהג בקו 425 בנסיעה מירושלים לרעננה, נסיעה שחלקה הגדול הוא בכביש 433. מדובר היה בנסיעה ראשונה בקו זה לכן סבר שאין לו תחנה בבית חורון. בפועל לא היה איש בתחנה זו. לאחר שעבר את התחנה הבחין בתובעת שעמדה במרחק של 20-10 מ מהתחנה מסמנת לו בידיה. מהיכרותו את הכביש ככביש שארעו בו ארועי טרור בעבר, סבר שמדובר בקריאה לעזרה לכן עצר את האוטובוס ואולם כיוון שאחריו נסעה משאית גדולה לא יכול היה לעצור עצירה מיידית והוא עצר במרחק של 40 – 30 מ ממקום עמידת התובעת. במקביל התקשר הנתבע 2 לסדרן העבודה כדי לברר האם במקום יש לו תחנה, שכן הוא לא קיבל הדרכה מוקדמת והנתבעת בקשר לתחנות הפרוסות במסלול. תוך כדי שיחת הבירור עלתה התובעת לאוטובוס והחלה לצעוק עליו ולתקוף אותו מילולית. הנתבע 2 ענה לה שהוא לא בטוח שיש לו בכלל תחנה במקום והיא צריכה להודות לו על כך שעצר וזו התחילה לקללו ולאמר לו "אתם כל הערבים כולכם אותו דבר… מסריחים" . היא סברה, לפי חזותו, שהוא ערבי. הנתבע אמר לתובעת שכפי שהיא רואה יש לו זקן של אבל וזאת משום שאמו נפטרה לפני זמן קצר מסרטן והיא, שהייתה בערך בגילה של התובעת, לא היתה אומרת מילים כאלה. התובעת המשיכה לעמוד לידו וקינטרה אותו והפריעה לו בהמשך הנסיעה. האוטובוס הגיע למחסום מכבים רעות ושם ביקש מהחיילים, שעולים לביקורת שגרתית באוטובוס, שיורו לתובעת לשבת במקומה ולהפסיק להפריע לו או לחילופין שתרד מהאוטובוס. נכון שהוא אמר לחייל, מחמת כעסו ולאור הקנטות התובעת את המילה "זקנה" כלפי התובעת אך לא אמר את המילה "מסריחה". לאחר סיום הביקורת של החיילים התיישבה התובעת במקומה והנסיעה המשיכה כסדרה, כאשר אנשים נוספים באוטובוס דאגו להרגעת התובעת. הנתבע טוען שמה שאמר לא מהווה "לשון הרע" לא היה "פרסום" וגם לו נאמרו הדברים על ידו הרי שהם דברי קללה ולא לשון הרע. הנתבע 2 טוען גם להגנת זוטי דברים ומעשה של מה בכך במיוחד כאשר התובעת פנתה אליו ואמרה לו "ערבי מסריח". . הנתבע 2 טוען עוד כי יש להטיל אחריות על הנתבעת 1 שלא הדריכה אותו כראוי בנתיב הנסיעה ובתחנות שבו. לדבריו לא נעשה לו כל תחקיר, בניגוד למה שהשיבה הנתבעת 1 לתובעת, והפניה הראשונה אליו בענין נסיעה זו היה לאחר הגשת התביעה.. מטעם התובעת העידו, התובעת עצמה ושני נוסעים נוספים שהיו באוטובוס בעת האירוע.. מטעם הנתבעים העידו נציגי הנתבעת 1 והנתבע 2.. ממכלול העדויות ניתן להגיע למסקנות העובדתיות כדלקמן:. 1. הנתבע 2 נהג ביום האירוע בקו 425 בנסיעה מירושלים לרעננה, (עדות הנתבע 2) ככל הנראה לא מדובר בנהיגה ראשונה בקו זה (עדות נציגי הנתבעת 1 ולאחר הכחשה בתחילה, גם עדות הנתבע 2).. 2. הנתבע 2 סבר שאין תחנה בבית חורון (עדותו של נתבע 2) למרות שבמקום יש תחנה (עדות התובעת והעדים מטעמה).. 3. התובעת עמדה בתחנה ולא במרחק ממנה כפי שטוען הנתבע 2 (עדות התובעת והעדים מטעמה).. 4. הנתבע 2 עצר את האוטובוס במרחק של כ- 60 מ מהתחנה (עדות התובעת והעדים מטעמה וכן עדות הנתבע 2).. 5. התובעת עלתה לאוטובוס ושאלה מדוע הנתבע 2 לא עצר בתחנה (עדות התובעת והעדים מטעמה).. 6. הנתבע 2 השיב לה שאין תחנה – במקביל – לפני או אחרי שעצר – הנתבע 2 שוחח טלפונית עם הסדרן בקשר לקיומה או אי קיומה של תחנה בבית חורון (עדות התובעת, העדים מטעמה וכן עדות הנתבע 2) . לטעמי אין חשיבות לשאלה האם השיחה החלה לפני או אחרי עליית התובעת לאוטובוס. התובעת עמדה על כך שיש תחנה במקום והשיבה לנתבע – שיש תחנה, ולא בסדר שהוא לא עצר.. 7. הנתבע 2 אמר לתובעת, לאחר המשל ויכוח ביניהם ביניהם את המילה "זקנה" ואת המילה "מרופטת" וככל הנראה גם את המילה "מסריחה". (עדות התובעת והעד מטעמה מר איידרמן) מעדות העד הנוסף מטעם התובעת מר רועי עובדיה עולה שהמילה "מרופטת" נאמרה אך לא ברור שנאמרה גם המילה "מסריחה".. 8. התובעת בשלב ראשון עמדה או ישבה בסמוך למושב הנהג אך לאחר מכן, לאחר שנעשו ניסיונות להרגיעה על ידי הנוסעים, עברה למושב מרוחק יותר.. 9. נציגי הנתבעת 1 טוענים שנעשה בירור עם הנתבע 2 בקשר לתלונה אך לא יכולים היו להמציא כל מסמך בקשר לבירור זה על אף שלטענתם הדברים הועלו על הכתב. הנתבע 2 טוען שלא נעשה כל בירור אותו עד הגשת התביעה. בתיקו האישי של הנהג אין כל מסמך הנוגע לבירור שנעשה, ככל שנעשה (עדויות הנתבע 2 ונציגי הנתבע 1).. בהתחשב באמור נראה כי יש מקום לדחות את התביעה ואולם אין מקום לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעים או מי מהם ואלה נימוקיי:. אין ספק שהאמרות שאמר הנתבע 2 לתובעת אינם אמרות של מה בכך. מדובר במילים בוטות שיש בהם כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (הגדרת לשון הרע בחוק).. ואולם גם אם נאמרו אמרות שנכנסות לתחומה של הגדרת לשון הרע יש לטעמי לבחון את הנסיבות בהן נאמרו אותן אמירות. והאם בנסיבות אילו יש לראות בהן כלשון הרע שבגינו ביקש המחוקק לפצות.. בנדון דנן, מדובר בנהג שלא פעל כשורה ולא עצר בתחנה המיועדת לאיסוף נוסעים. אין ספק שבכך שגה הנהג ובצדק התרעמה עליו התובעת. ואולם לא זו התביעה שבפני. התביעה בפני היא רק בגין לשון הרע שהוציא הנתבע 2 כלפי התובעת, לטענת התובעת. . בשלב זה עלתה התובעת לאוטובוס ופנתה אל הנהג בטרוניה על כך שלא עצר לה. לאחר דין ודברים אמר לה הנהג את אשר אמר. מדובר בדברים שנאמרו לאחר ויכוח בענין חובתו של הנהג לעצור בתחנה הספציפית הזו. אין ספק שמדובר באמרות שלא היה מקום לאומרם ובוודאי שלא על ידי מי שאמור לתת שירות לקהל רחב של נוסעים שמשלמים עבור הנסיעה, ואולם בסערת הרוחות שהיתה באוטובוס, לאחר ויכוח כאמור, השאלה היא האם אמרות לא ראויות אילו, בנסיבות אילו, עולות כדי לשון הרע? נראה לי כי יש לקבוע כי בנסיבות בהם נאמרו האמרות אין השומע את האמרות סבור שיש בדברים ממש. . לא כל ויכוח כזה מן הראוי שיבוא בשעריו של בית משפט בהליך של תביעה לפי חוק לשון הרע ולא כל קללה או גידוף שנאמרים במהלך ויכוח מקימים עילת תביעה בעילה של לשון הרע. לא רצוי ולא נכון לאפשר לכל ויכוח שהתלהט וגרם למי מהצדדים לאמר למשנהו דברי עלבון וגידופים להסתיים בבית המשפט. כאשר מדובר בדברים שנאמרים בעידנא דריתחא, ולמעשה לא מותירים כל חותם, אף שהם גורמים אי נעימות רגעית למי שהדברים נאמרו כלפיו, ואולי גם לאנשים הנוספים ששומעים את אותן גידופים, אין מקום לקבל תביעה בגינם בבית משפט במסגרת הליך של תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. פתיחת שערי בית המשפט ומתן פיצוי לכל אמרה, אף אם היא אינה ראויה ואף אם היא עונה להגדרה המילולית של לשון הרע, עלולה להביא למבול של תביעות ו"לסתימת" בתי המשפט. . ניתן למצוא בפסיקה ביטויים רבים וקשים, ואף חמורים מאילו שנאמרו במקרה זה, ובתי המשפט קבעו שהם אינם מקימים עילת תביעה תחת לשון הרע, למרות שאין ספק שמילולית האמרות שנאמרו בהם עונות להגדרה של לשון הרע. בוודאי כך כאשר מדובר בדברים שנאמרים בוויכוח ובעידנא דריתחא. (ראו לענין זה גם א. שנהר, לשון הרע, עמוד 132).. כאמור, הנטיה היא שלא לאשר תביעות שכאלה אף במקרים בהם נאמרו ביטויים חמורים מאלה שנאמרו בנדון דנן, ואף אני פסקתי כך לאחרונה בתא"מ 43621-06-16.. מדובר באימרות לא ראויות שנאמרו על ידי מי שאמור לשרת את הציבור. כמו כן התברר כי הנתבעת 1 למעשה לא עשתה כל בירור רציני לאחר מעשה, אף שלדבריה עשתה כן, ואף ההדרכות שנתנה לפני כן לנהגיה לא התבררו דיים, לפיכך מצאתי שאין לחייב את התובעת בהוצאותיהם של הנתבעים או בשכ"ט.. התוצאה היא שהתביעה נדחית ללא צו להוצאות.. ניתן היום, א אייר תשע"ח, 16 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.. קלדנית: כרמלה עובדיה




היה הראשון להגיב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*


This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.