בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו | סע"ש 24745-02-16

11 יוני 2018. לפני:. כב השופטת יפית זלמנוביץ גיסין. . התובעת. רוית בן חמו. ע"י ב"כ: עו"ד ערן לאופמן. -. הנתבעים. 1. רובוהולד בע"מ. 2. ירון גביש. 3. שי הולצמן4. איתן תורגמן -נמחק. 5. ציון ברוך. 6. אליעזר להבע"י ב"כ: עו"ד אלון פוגל. פסק דין. בתביעתה טוענת התובעת כי הועסקה על ידי הנתבעת 1, חברת הזנק, מנהליה ובעלי מניותיה אשר הוליכו אותה שולל, הפרו את ההסכמות שהושגו עימה והתעשרו על חשבונה. ואולם, הנתבעים 6-2, מנהלים, דירקטורים ובעלי המניות בנתבעת 1 הגישו בקשה זו שבפני למחיקת התביעה נגדם על הסף.. הרקע לבקשה. 1.התובעת הועסקה אצל הנתבעים משך שישה חודשים. לטענתה, הנתבע 2 נפגש עימה לאחר ששמע אודותיה ממַכַּר, הציג בפניה את האפליקציה (יישומון) אותה מפתחת הנתבעת 1 (להלן – "החברה"/"הנתבעת 1") והציג בפניה מצג של חברה בהתהוות "עם מוצר מנצח וייחודי" (ר סעיף 9 לכתב התביעה).. 2.לאחר פגישתם זו של התובעת והנתבע 2 נפגשה התובעת, כך על פי כתב התביעה, עם הנתבע 6 והנתבע 3. הנתבעים 3 ו-6 חזרו על מצגי הנתבע 2 וציינו אף הם כי הם מעונינים מאד בעבודתה של בחברה והציעו לה שכר של 10,000 ש"ח והתחייבו ליתן לתובעת העלאה מיד לאחר שהחברה תחל להפיק הכנסות (ר סעיפים 13-12 לכתב התביעה).. 3.טוענת התובעת, כי בהסתמך על מצגיהם של הנתבעים והתחייבותם האישית, ניאותה לעבוד לקבל על עצמה את הצעת העבודה אך שהיתה נמוכה מהצעה אחרת שניתנה לה אך ימים ספורים לפני פגישתה הראשונה עם הנתבע 2 (ר סעיפים 16-15 לכתב התביעה).. 4.עוד נטען בכתב התביעה, כי לאחר שהשקת המוצר נדחתה שוב ושוב, "פנתה התובעת לנתבעים 6-4 בעלי המניות ולמנהלי הנתבעת 1 הנתבעים 3-2 אשר חזרו והבטיחו חגיגית כולם יחד ו/או כ"א מהם באופן אישי ובלתי משתמע לשתי פנים, כי הנתבעת מס 1 תעמוד בהתחייבות שנתנו לה הנתבעים 2, 3 ו-6" (ר סעיף 19 לכתב התביעה).. 5.לאחר שהושק המוצר של החברה ולא עודכן שכרה, החלה התובעת פונה לנתבעים 3-2 ולמר שפרן, מנכ"ל משותף בחברה, בדרישה להעלאת שכרה (ר סעיפים 24-20 לכתב התביעה). או אז נודע לתובעת, כי הנתבע 4, היועץ המשפטי של החברה, לא אישר את הצעת הנתבעים 2 ו-3 ליתן לתובעת תוספת זמנית לשכר בגובה 5,000 ש"ח בתוספת 4% מהכנסות החברה.. 6.לאחר שגילתה, כי החברה ומנהליה לא העבירו תשלומים להסדר הפנסיוני שלה, לרכישת אבדן כושר עבודה ולקרן השתלמות ובצר לה הודיעה התובעת על התפטרותה. לטענת התובעת, מנכ"ל הנתבעת, הנתבע 2, ומי שהיה הממונה הישיר שלה, לא יצר עימה קשר לאחר שניתנה הודעת התפטרותה. התובעת עמדה בקשר, החל ממועד זה, רק עם מר שפרן (ר סעיפים 31-28 לכתב התביעה). מי שהשיב להודעותיה של התובעת היה הנתבע 3, ששימש כדירקטור בחברה אך לא היה הממונה הישיר על עבודתה של התובעת (ר סעיף 32 לכתב התביעה).. 7.טוענת התובעת, כי לבד מהפרת ההסכם הוציאו הנתבעים דיבתה ופגעו בשמה הטוב. כך, כאשר התבקשה לגייס עובדות תחתיה ולאחר שאלה אישרו את דבר העסקתן בחברה חזרו בהם הנתבעים מכוונתם להעסיק את העובדות, אף שהתפטרו במיוחד לצורך עבודתן בחברה. עוד טענה התובעת, כי כאשר יבינו הלקוחות שהם משלמים על השירות כפול ממה שאמור היה השירות לעלות יופנו "חיצי הביקורת והאשם" כלפי התובעת שהיא זו שהתנהלה אל מול הלקוחות (ר סעיף 37 לכתב התביעה).. 8.זאת ועוד. התובעת הפנתה לתכתובת דוא"ל שצורפה לכתב התביעה אשר יש בה, לטענתה, כדי להוות פרסום לשון הרע.. 9.משכך, עמדה התובעת על קבלת הפרשי שכר, בין השכר שהובטח לה על ידי הנתבעים 6 ו-3 לבין השכר ששולם לה בפועל, הפרשי הפקדות לקופות הגמל השונות, פיצוי בגין אי מתן אישור על תקופת העובדה, אי תשלום בגין חופשה באיטליה לאחר שהתובעת זכתה בתחרות פנימית, פיצוי בגין לשון הרע, פיצוי בגין הפרת ההסכם, פדיון חופשה, עגמת נפש ועוד.. הבקשה. 10.במסגרת בקשתם טענו הנתבעים, כי הנתבעת 1, החברה, היתה מעסיקתה היחידה של התובעת, היא ששילמה את שכרה והתנאים הסוציאלים הנלווים וזכויותיה הפנסיוניות.. 11.הבקשה אף מציגה את תפקידם של השחקנים השונים בתביעה. כך, נטען, כי הנתבע 2 הוא בעל מניות ודירקטור בחברה, הנתבע 3 שימש בזמנים הרלוונטים לכתב התביעה כדירקטור בחברה אך לא היה ממונה על הנתבעת, הנתבע 4 הוא בעל מניות מיעוט ואינו מכהן כדירקטור או כנושא משרה בחברה אלא כעורך דינה של החברה המתגורר בארצות הברית, הנתבע 5 הוא בעל מניות מיעוט ואינו מכהן כדירקטור או נושא משרה בחברה והנתבע 6 מעולם לא היה בעל מניות מישרין בחברה ולא נשא בתפקיד כלשהו בחברה. הנתבע 6, כך הובהר, הוא בעל מניות בחברה שהחזיקה במניות הנתבעת 1 וכי נכון למועד הגשת כתב ההגנה אין לנתבע 6 כל קשר עם הנתבעת 1 לאחר שמכר את אחזקותיו בתאגיד שהחזיק במניות הנתבעת 1 (ר סעיפים 31-25 לכתב ההגנה).. 12.עוד ציינו הנתבעים בכתב ההגנה, כי כל שנאמר והוצע על ידי נתבעים 2, 3 ו-6 לא נעשה בשמם או עבור עצמם אלא עבור הנתבעת 1 (ר סעיף 32 לכתב ההגנה) וכי אף אחד מהם לא נטל על עצמו בעשותו כן התחייבות אישית כלפי התובעת.. 13.מוסיפים הנתבעים וכותבים, כי "טענות התובעת בדבר אחריות אישית כלשהי שיש להטיל על הנתבעים 6-2 אינן נסמכות על מקור נורמטיבי כלשהו ואינן בתחום סמכותו של בית הדין הנכבד…סמכותו של בית הדין לעבודה מוגבלת למסגרת יחסי עבודה ואינה משתרעת על פני מרבית העילות הנזיקיות" (ר סעיפים 34-33 לכתב ההגנה).. 14.אף שהתובעת, כך לגרסת הנתבעים, לא טענה במישרין להרמת מסך, הוסיפו הנתבעים והתייחסו לטענה זו וציינו כי "כלל משפטי בסיסי בדיני תאגידים הוא כי תאגיד נפרד מבעלי מניותיו ומנהליו לפי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ר סעיפים 36-35 לכתב ההגנה) וכי הרמת מסך תתאפשר רק בנסיבות חריגות וקיצוניות, אשר לא התקיימו בעניננו.. 15.הנתבעים ציינו עוד, כי ביחס לנתבע 6 מבוקשת, למעשה, הרמת מסך כפולה שוודאי שלא התקיימו הנסיבות החריגות להורות עליה (ר סעיף 43 לכתב ההגנה).. 16.בדיון המוקדם שהתקיים בפני טענה התובעת, כי "הנתבעים 2, 3, 6 במידה קטנה יותר נתבע 5, היו מעורבים אישית גם בהתחייבויות וגם בהסכמות, והנתבע 6 נתן התחייבות אישית שבלעדיו כל ההתקשרות לא הייתה יוצאת לדרך. הצירוף של הנתבעים לתביעה נעשה לאו דווקא בכשירותם כאורגן של הנתבעת 1 אלא היות והבטחות 4 ניתנו על ידם גם באופן אישי" (ר פרוטוקול עמ 2 שורות 5-2).. 17.בתגובה בכתב שהוגשה על ידי התובעת לבקשת הנתבעים נכתב, כי "הנתבעים (למעט הנתבע 5) גילו בעצם ההתקשרות עם הנתבעת 1, במו"מ שהתקיים עימה לפני ההתקשרות ואף במהלכה וביישום ההסכמות עם התובעת, "מעורבות אישית" מוגברת, הנתבעים הבטיחו הבטחות ונתנו התחייבויות רבות (שהתגלו למצער כמופרכות) ואף התחייבו לקיים את כלל התחייבויות החברה ולערוב להן ועשו כן באופן אישי כלפי התובעת ערב הסכמתה לעבוד בחברה" (ההדגשה במקור – י.ז.ג) (ר סעיף ד לעיקרי תגובת התובעת).. 18.בקציר האומר טוענת התובעת כי צרוף הנתבעים נעשה על ידה במחשבה תחילה ומונה מספר טעמים לכך (ר סעיפים ז-ד לעיקרי תגובת התובעת):. ראשית – תחרות שקיימו בנתבעת לה היו שותפים כל הנתבעים ובייחוד הנתבע 6 אשר רתם את רעייתו לתחרות והיא אף היוותה קונקורנציה לתובעת, אף שזו האחרונה ניצחה לבסוף בתחרות.. שנית – הנתבע 6 החליט על העסקתו של מר שפרן כמנכ"ל משותף בחברה במה שהסתבר בדיעבד, כך לטענת התובעת, כאקט בלתי חוקי היות ומר שפרן שהה באותה עת בחופשת שבתון מצה"ל. שלישית – הנתבע 3 שימש כידו הארוכה של הנתבע 6, דאג לאינטרסים שלו, אישר את העסקת מר שפרן, הכפיש את שמה של התובעת והיה מעורב בהתחמקות מכיבוד ההסכם עם התובעת. רביעית – הנתבעים ובעיקר הנתבע 2 ששימש כמנכ"ל החברה, התחמקו מכל אחריות והתחייבות כלפי התובעת.. 19.עוד טוענת התובעת, כי פיצול ההתדיינות, כך שתדרש לנהל את ההליכים כנגד הנתבעים 6-2 בערכאה אחרת תחת ניהול כל טענותיה כנגד הצדדים השונים תחת מטריית בית הדין לעבודה, משמעה "בזבוז זמן שיפוטי והטלת משא כבד על כתפי העובדת" (ר סעיף ט לעיקרי תגובת התובעת).. 20.התובעת אף ציינה, כי ככלל, מעדיפים בתי הדין לעבודה לברר תביעות לגופן טרם מחיקתן על הסף של טענות הדורשות בירור עובדתי (ר סעיף יא לעיקרי תגובת התובעת).. 21.כמו כן נכתב בתגובת התובעת כדלקמן:. "האחריות המיוחסת לנתבעים, כעולה מסעיף 42 לכתב התביעה הינה אחריות אישית בשל הפרת הסכמים בחוסר תו"ל, גרם הפרת חוזה ואף הפרת חוקי המגן [חוק הגנת השכר, חוק שעות עבודה ומנוחה], אחריות מכח היותם נושאי משרה או אורגנים בנתבעת [אף אם הטענה לא נטענה באופן מפורש כהרמת מסך] ואחריות מכח פעולה או התחייבות אישית.. וביתר פירוט, האחריות המיוחסת לנתבעים 2 ו 3 שהינם מנהלי הנתבעת מסי 1 הינה אחריות אישית כמנהלים מכל גרם הפרת חוזה ו/או בשל הפרת חוקי המגן מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 או מכוח לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 או מכוח חוק חופשה שנתית, תשיא-1951 ו/או בשל פעולה או התחייבות אישית שנתנו כמנהלים.. מנהלי הנתבעת 1 חבים כלפי התובעת גם בגין הפרת חובת תום הלב וחובת האמון בשל הפרת זהירות ובגין עוולת רשלנות. ס 14 לחוק הגברת האכיפה של דיני העבודה תשע"ב – 2011, קובע כי מנהל כללי של תאגיד חייב לפקח ולנקוט את כל האמצעים למניעת הפרה של הוראות הדין.. האחריות המיוחסת לנתבע 6 הינה מכח היותם בעלי מניות בנתבעת מס 1 וייחוס חיובי החברה אליהם באופן אישי [הרמת מסך] [יוער כי אף בכתב הגנה הייתה התייחסות לכך]".. (ר סעיפים 18-15 לתגובת התובעת). 22.התובעת אף טענה לאחריות הנתבעים מכח חוק איסור לשון הרע (ר סעיף 21 לתגובה) וכי מקום בו עולה שאלת זהות המעסיק הנכון יש לצרף את כל המעסיקים הפוטנציאלים על מנת שניתן יהיה לברר את הטענה (ר סעיף 30 לתגובה). מוסיפה התובעת וטוענת, כי "המבחן הקובע להשארת הנתבעים בכתב התביעה אם כן הוא האם העובדות שבכתב התביעה, בהנחה שתוכחנה, יהא בכך כדי לקבל את התביעה" (ר סעיף 32 לתגובה).. 23.בתשובתם טענו הנתבעים כי ככל שניתנו על ידם התחייבויות כאלה או אחרות לתובעת נעשו ההתחייבויות בשמה של החברה (ר סעיף 21 לתשובה), כי טענות התובעת כלפי הנתבעים באופן אישי נטענו בלקוניות רבה (ר סעיף 24 לתשובה) ואף הוסיפו, כי קבלת טענות התובעת יוביל למצב אבסורדי, כלשונם, בו בכל התקשרות שענינה ביחסי עבודה אשר תעלה על שרטון, יטען העובד/התובע, כי כל המנהלים ובעלי המניות היו מעורבים בכריתת חוזה העבודה מולו (ר סעיף 25 לתשובה).. 24.עוד ציינו הנתבעים, כי כל עוד התביעה מצויה במסגרת סמכותו של בית הדין לעבודה הרי ש"אין בהתחייבויות אישיות של נושאי משרה כדי להצמיח עילת תביעה כנגדם בבית הדין לעבודה" (ר סעיף 27 לתשובה).. 25.טוענים הנתבעים, כי טענות התובעת בדבר הרמת מסך ההתאגדות אשר מקימות לה זכות תביעה כנגד הנתבעים 6-2 לא נטענו בכתב התביעה אלא, לראשונה, בתגובתה, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה ואין להדרש להן (ר סעיפים 32-29 לתשובה). עוד ציינו הנתבעים כי עילת הרמת מסך אינה ממוענת כלפי נושאי משרה או דירקטורים אלא אך ורק כלפי בעלי מניות ועל כן כלל אינה רלבנטית לנתבע 3 שלא היה בעל מניות בחברה (ר סעיף 35 לתשובה).. 26.עוד נטען בתשובת הנתבעים כי העלאתה של הטענה לפיה יש להכריע בזהות המעסיק הנכון : האם החברה או שמא הנתבעים ביחד ולחוד עם החברה, לא הועלתה כלל בכתב התביעה ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה (ר סעיפים 42-40 לתשובה).. 27.הנתבעים דחו את טענת התובעת כי קמה להם ערבות אישית כלפי התובעת מכח התחייבויותיהם הנטענות כלפיה וכי הם אינם ולא יכולים להחשב כחליפיה של החברה (ר סעיפים 46-43 לתשובה).. דיון והכרעה. 28.כזכור, במסגרת כתב ההגנה (ולא בדיון המוקדם כפי שטענה התובעת), טענו הנתבעים 6-2 כי יש להורות על מחיקת התביעה נגדם על הסף. שלל טענות הצדדים נפרשו, איפוא, בפני הן בכתב התביעה ובכתב ההגנה, בדיון המוקדם, בתגובת התובעת ובתשובת הנתבעים. . 29.כתב התביעה שותק בשאלה מהו המקור הנורמטיבי לחיובם של הנתבעים 6-2 במחדליה הנטענים של החברה. בדיון המוקדם ציינה התובעת, כי צרופם לתביעה נעשה לאור ההבטחות האישיות שהועלו על ידן ולאו דווקא בשל היותם אורגן של החברה.. 30.אף אם נאמר כי מבין שורות כתב התביעה ניתן ללמוד כי התובעת מבקשת כי נורה על הרמת מסך ההתאגדות כך שהנתבעים 6-2 יחויבו לשאת בהתחייבויות החברה, דין טענתה זו להדחות. אסביר.. 31.הוראת החוק הרלבנטית לענייננו מצויה בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 בו נקבע באילו מקרים רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות:. "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:. (א)באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;. (ב)באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1) (א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. . (ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. . (ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)". . (הדגשה שלי – י.ז.ג). 32.נשאל את עצמנו האם צודק ונכון, כלשון הסעיף, לייחס לנתבעים 6-2 את חובותיה הנטענים של החברה כלפי התובעת והאם כך הורונו הדין והפסיקה.. 33.בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין וגיה – גלידות הבירה (דב"ע (ארצי) נג/3-205 פד"ע כז 345, 350) נקבע לעניין זה כהאי לישנא:. "הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. לא יתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו. יחד עם זאת – יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב, ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. אולם בתי המשפט נזהרים מ"הרמת מסך", ונוקטים בדרך זו רק שעה שהוכחה למעלה מכל ספק תרמית – בין בעת הקמת החברה, בין בעת פעילותה, ובין בסיום פעילותה, הן בפירוק והן על ידי הפסקת פעילותה למעשה". . בית הדין הארצי דחה, איפוא, בענין גלידות הבירה את הערעור בנוגע להרמת המסך וציין כי כל פעולות החברה בוצעו על ידי החברה ובשמה (ר עמ 351 לפסק הדין). . 34.נדמה, כי אין חולק שהרמת מסך ההתאגדות היא חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. בבר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב. טוקו שף בע"מ נ ADMARIAM GAVR NEGOUSE (2016) קבע בית הדין הארצי לעבודה כי לא היה מקום להרים את מסך ההתאגדות, חרף התמונה המדאיגה שהתגלתה לו בנוגע לאופן שבו העסיקה המערערת/החברה את העובד/המשיב, בין היתר, באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים. ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה:. "בדיני תאגידים חל הכלל שלפיו התאגיד הוא אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות שלו. עם זאת בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ניתנת תרופה קיצונית למצב שבו בעלי המניות בחברה עושים שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. תרופה זו ניתנת במקרים חריגים בהם הוכח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרד של החברה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור…". דעתנו היא כי אין די בעובדות שעולות מפסק דינו של בית הדין האזורי כדי לנקוט בתרופה קיצונית זו.". 35.בערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שנכתב על ידי מורי ורבי, כב השופט (בדימוס) עמירם רבינוביץ, סקר בג"ץ מקרים בהם הורה בית הדין הארצי לעבודה על הרמת מסך:. "באחת הפרשות קבע בית הדין הארצי לעבודה כי מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשנייה כאילו היה "אבן על לוח המשחק", כי ניהול עסק באופן שהעובד מועבר שלא מדעת או בניגוד לרצונו בין גופים שונים לפי רצון המעסיק אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת עליו, וכי "כאשר נסיבות המקרה מעידות על שימוש לרעה באישיותן המשפטית של החברות ובהתנהגות בלתי הוגנת כלפי העובדה, ההגנה עליו באמצעות הרמת מסך ההתאגדות מתבקשת מאליה" (ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר נ חוסיין [פורסם בנבו] (22.5.2006); בר-מור בעמ 361). מקרים נוספים בהם מצא בית הדין הארצי הצדקה להרים את מסך ההתאגדות היו כאשר העובד הועסק בחברה משפחתית; כאשר נמצא שהחברה המעסיקה רוקנה באופן מכוון מנכסיה ולא שולם שכר לעובדים; וכאשר נמצא שמדובר ב"אשכול חברות" שבו החברות הן למעשה "מעסיקים במשותף".. (בג"ץ 132/15 ר-צ פלסט בע"מ – איפראימוב פאולינה (2017)). 36.לאחרונה הורה בית הדין הארצי לעבודה על הרמת מסך ההתאגדות בע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם נ קובי ביטון (2018) (להלן – "פרשת שחם"). אביא להלן מקצת מדבריו של בית הדין הארצי לעבודה בפרשה זו:. "עילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה לא אחת בפסיקת בתי הדין לעבודה כעילה להרמת מסך (ע"ע (ארצי) 1138/04 מאיר – ידגר [פורסם בנבו] (7.11.2005); ע"ע (ארצי) 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ – ברגר [פורסם בנבו] (14.10.2009); ע"ע (ארצי) 3903-05-11 איפראימוב – ר.צ. פלסטק בע"מ [פורסם בנבו] (4.12.2014)), והדברים נכונים מכח קל וחומר מקום בו העובד מועבר מחברה כושלת לרעותה. היטיב להציג את הדברים השופט ש צור:. "מעביד אינו רשאי להעביר את עובדיו ממסגרת משפטית אחת לשניה. עובד אינו אבן על לוח המשחק של מעבידו. ניהול עסק באופן שהעובד נע ונד בין גופים שונים לפי נוחיות המעסיק. בבחינת היום פה ומחר שם – אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוטלת על המעסיק, זהו עירוב נכסים ושימוש לרעה במסך ההתאגדות. במיוחד נכונים הדברים באשר כל הגופים הללו נכשלים בעסקיהם והעובד מוצא עצמו מול שוקת שבורה. בנסיבות שכאלה, יש מקום לקבוע שהמעסיק האמיתי של העובד הוא לא חברה א או ב או ג אלא גם – ובמיוחד – מי שעמד מאחורי כל אותן חברות" (ע"ע (ארצי) 1452/04 אביר – חוסיין. [פורסם בנבו] פסקה 13 (22.5.2006).. מתכונת ההתנהלות של העברה מחברה לחברה על מנת לחמוק מחובות לנושים ולעובדים בכלל זה, בה הודה שחם בהרשעה בתיק המע"מ, ועירוב הנכסים תוך פגיעה מהותית בעובדים והתחמקות מקיום חובות המעסיק כלפיהם, מצויה בכל שלושת הערעורים: . בעניין ביטון, שהועסק על ידי לפחות ארבע חברות, נפסק, בהתייחס לעדות "פתלתלה ומתחמקת" של שחם באשר לחברות שהוקמו על ידו, כי "מהתשובות המעטות עולה ניהול משותף, עירוב הנכסים הנדרש בפסיקה להרמת המסך, הקמת חברות והבאתן לחדלות פירעון, עבירות על חוקים ופעולות שניתן על פיהן לזקוף את ההתנהגות הנדרשת לפי סעיף 6 לחוק החברות כפי שפרטנו לעיל. וברי כי בעל החברה מר שחם עשה ככל יכולתו לטשטש את שביל התחמקות זה כדי להימנע מתשלום החובות לעובדים ולאחרים". . בעניין קמרי, אשר הועסק בלא פחות משמונה חברות בשש שנות עבודתו, ציין בית הדין האזורי כי שחם אישר את העברת קמרי בין החברות. בית הדין הוסיף וקבע, כי "עוד עלה מהראיות כי הנתבעות נוהלו תוך עירוב וערבוב ביניהן, לכל הפחות בנוגע להעסקת התובע … וגם עצם העברתו של התובע בין החברות השונות הגם שנותר באותו מקום עבודה, ללא שינוי ובאותו תפקיד, ללא כל סיבה נראית לעין ואף בלא לעדכנו בכך". . בעניין בלוב, בו נחתם הסכם פשרה בין שתיים מהחברות בבעלות שחם לבין המשיבות בערעור לבוב, אשר לא כובד עקב היותן של החברות חדלות פירעון כבר במועד חתימת הסכם הפשרה, נפסק כי המשיבות הועברו ללא ידיעתן בין החברות, ששחם המשיך בהפעלתן "חרף העובדה שידע או היה עליו לדעת שאין לחברות אלה יכולת פיננסית לשלם את זכויותיהם של העובדים ובכללם התובעות. הנתבע היה עסוק בלסגור ולפתוח חברות כלאחר יד, מבלי לתת דעתו להשלכות ולתוצאות מכך על העובדים". . ואולם, כמדומה שהיישום לעיל של כללי הרמת המסך בבתי הדין לעבודה בנסיבות העניין, עלול להחטיא את התמונה המלאה. עניינו של שחם לא מצטמצם להעברת עובדים בין חברות כאילו היו אבן על לוח המשחק, אלא מהווה פעילות מירמתית שיטתית ועקבית של בעל השליטה בקבוצת חברות, העולה כדי עבירות פליליות הן במישור יחסי העבודה והן במישור דיני המס, הנמשכת לאורך שנים רבות, בגדרה מוקמות חברות הרשומות בחלק מהמקרים על שם אנשי קש, תוך פגיעה בזכויות הנושים בכלל והעובדים המוחלשים בפרט, העברתם מחברה לחברה "מעל ראשם" והתעלמות צינית ובוטה מהחובות הבסיסיות כלפי העובדים תוך העמדתם בפני שוקת שבורה עם סיום עבודתם. ספק אם יימצא מקרה מובהק יותר להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב אישי של בעל השליטה בחברות כלפי עובדיו". (הדגשה שלי – י.ז.ג). 37.האמנם דומה עניננו לעובדות העולות מפרשת שחם? נדמה, כי תשובה לכך שלילית וזאת אף מבלי שיקום צורך בשמיעת ראיות, שכן העובדות המתוארות בכתב התביעה, אשר הרלוונטיות שבהן פורטו, על קצה המזלג לעיל, אין בהן כדי להקים לתובעת עילה להרמת מסך ההתאגדות.. 38.וראו דבריו של כב השופט פוליאק, שופט בית הדין הארצי לעבודה, אשר דחה בקשת רשות ערעור על קביעתו של בית הדין האזורי לעבודה שלא למחוק על הסף תביעה כנגד בעלי מניות שנומקה בכך שיש לערוך בירור עובדתי טרם קבלת ההחלטה בענינם:. "בשולי הדברים יצוין, כי "ההכרה המשפטית בחברה בע"מ כיצור נפרד ועצמאי ועקרון האחריות המוגבלת הם עמודי התווך הבסיסיים להתנהלות העסקית" (ה בר-מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר גרוס – מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ יוסי גרוס 343, 345 (א ברק ואח עורכים, 2015) וכי אף בדיני עבודה "נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד" (ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון – חיים פלזן (8.5.2012)). טרוניית בעלי מניות הנגררים בעל כורחם להליכים משפטיים בעילה של הרמת מסך, בנסיבות בהן אין כל בסיס להרמת המסך – מבלי שאחווה דעה כי אלה פני הדברים בענייננו, משהטענות מחייבות בירור עובדתי שטרם נערך – תוך חיובם בהוצאות משפטיות ולעיתים יצירת לחץ בלתי ראוי, מובנת, אך התרופה היא במישור פסיקת ההוצאות ובמקרים מתאימים בחיוב בהפקדת ערובה, ולא במחיקת התובענה על הסף בנסיבות בהן כולל כתב התביעה טענות הראויות על פני הדברים לליבון".. (ר ברע (ארצי) 67436-01-18 אמבולנס אוראל בע"מ נ דרור בן ציון (2018)). (הדגשה שלי – י.ז.ג). 39.מן המפורסמות הוא, כי בכתב התביעה על התובע להתכבד ולפרט את כל העובדות המקימות לו את עילות התביעה. מכאן, שככל שלא נמצא רמז או ראשית ראיה בכתב התביעה להרמת מסך, משמע: כתב התביעה אינו כולל טענות הראויות על פניו לליבון, כלשונו של כב השופט פוליאק, נמצאנו למדים כי יש להורות על מחיקת התביעה כנגד בעלי המניות/המנהלים, על הסף.. 40.יודע כל בר בי רב, כי מטרתה של הרמת המסך היא, מתן אפשרות לנושה פוטנציאלי לרדת לנכסי בעלי המניות מן הטעם כי קיימת וודאות גבוהה כי הנושה לא יוכל להפרע מנכסי החברה.. 41.ד"ר אירית חביב סגל מבחינה בספרה דיני חברות (הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2007) בין עילת הרמת המסך טרם תיקון 3 לחוק החברות, ולאחריו, דהיינו ממרץ 2005 ואילך. לדידה של ד"ר חביב סגל, "האחריות האישית כפופה לתנאים המצטברים הבאים: . א. מקרה חריג;. ב. צודק ונכון לעשות כן;. ג. יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים;. ד. אחריות על בעלי מניות אקטיביים בלבד;. ה. הפרת חובת ההגינות ותום הלב של בעלי המניות;. ו. החברה נעדרת יכולת פרעון". (ר בעמ 287). (הדגשה שלי – י.ז.ג). ובלשונה:. "כבר בקריאה ראשונה של הסעיף נקל לעמוד על מגמתו לצמצם את השימוש של בתי־המשפט בהרמת המסך: ראשית, ההסדר החדש מבטל את המבחן הגמיש להרמת המסך שנקבע בסעיף 6(ב) לחוק החברות המקורי. מעתה ואילך, ניתן יהא להרים את המסך אך ורק במקרים חריגים, שנית, ההסדר החדש מוסיף את היסוד הנפשי וכאשר נסיבות העניין מצדיקות זאת. 103 של ״ידיעה״. רק בעלי מניות אשר היו מעורבים באופן פעיל בפעילות האסורה על-פי סעיפים 6(א)(1)(א) ו־6(א)(1)(ב) עלולים להימצא אחראים באחריות אישית לחובות החברה. אומנם, גם עצימת עיניים תיחשב כידיעה, אלא שבכל מקרה, לא יהא די ברשלנות גרידא. שלישית, ההסדר החדש מבהיר כי אין די ב״מימון דק״ (קרי, במימון נוסחו פעילות החברה על בסיס הון עצמי מינימלי) על מנת להביא להרמת המסך. נוסחו החדש של הסעיף דורש שאל המימון הדק יצטרף יסוד נוסף, הוא היסוד של פעילות מכאן, שכל עוד נעשות הפעולות מתוך בניגוד לתכליתה העסקית של החברה מתוך המגמה למקסם את רווחיה של החברה, לא יקים המימון הדק אחריות אישית. לבסוף, ההסדר החדש יוצר הבחנה משמעותית בין בעלי המניות הפסיביים לבין בעלי המניות האקטיביים, המשתתפים בקבלת ההחלטות בחברה. הסעיף מכוון את בית־המשפט להתחשב באחזקותיו של בעל המניות, ובמידה שבה זה מילא את חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו־193 לחוק החברות. לאור העובדה שיסודות האחריות המתוארים הם מצטברים, הרי שניתן להניח שבית־המשפט לא יוכל עוד להיענות לבקשות להרמת המסך כעניין שבשגרה, אלא רק במקרים מיוחדים וחריגים יצליח התובע להוכיח את התקיימותם של כל היסודות כאחד.". (הדגשה שלי – י.ז.ג). (שם, בעמ 320). 42.כפי שהובהר קודם לכן, התובעת לא פרטה בכתב התביעה את הבסיס המשפטי לחיובם של הנתבעים 6-2 בחובותיה הנתבעים של החברה. טענו זו הועלתה לראשונה רק בתגובתה, ואף שניתן היה למצות את הדיון בטענה בהיותה הרחבת חזית אסורה, נערך דיוני זה לעיל על מנת שלא נצא חסרים דבר.. 43.אף דין טענתה של התובעת כי הנתבעים 6-2 ערבו להתחייבויות החברה ויש לראות בהם כמי שמשמשים כחליפיה, להדחות, משנטענה בעלמא וללא כל הסבר או ביסוס. יתרה מכך. בית הדין הארצי התייחס במספר פסקי דין לשאלה מי הוא "חליף" לעניין סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן – "חוק בית הדין לעבודה") וכך נקבע: . "אמור מעתה כי חליפו של מעביד לעניין סע 24(א) (1) לחוק בית הדין לעבודה, הוא מי שבא במקום המעביד עקב הוראה סטטוטורית (כגון יורשים או שאירים), ואף עקב העברת זכויות וחובות מרצון…" . (דב"ע (ארצי) נב/3-49 אבי רוזנבאום – שמואל יודוביץ, פד"ע כד 135, 141 (1992); ר גם ע"ע (ארצי) 294/99 ניסים לוי – התאגדות לחינוך גופני הפועל אשדוד (2000) . 44.חוק הערבות, תשכ"ז-1967 וודאי שאינו חלק מן החוקים או הענינים המסורים לסמכותו של בית הדין לעבודה. כך גם לא ניתן לקבל את הטענה, כי הנתבעים 6-2 עונים להגדרת "חליפו" של המעביד.. 45.אף טענתה של התובעת, כי קמה לנתבעים 6-2 חבות בשל התחייבויות והבטחות שניתנו על ידם במסגרת המשא ומתן ובמהלך תקופת עבודתה אצלם, דינה להדחות מטעמי חוסר סמכות ענינית.. 46.בע"א 8133/03 יצחק נ לוטם שיווק בע"מ (פ"ד נט(3) 66, 76-75 (2004)), נדון ענינו של עובד שנפגע בעבודה ותבע את בעל המניות העיקרי בחברה בה עבד וביקש כי בית המשפט יקבע, שבעל המניות והמעסיקה הם מעוולים במשותף ואחראים ביחד ולחוד לנזק שנגרם לו. וכך נכתב על ידי כב הנשיאה, דאז, השופטת דורית בייניש:. "שאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה נידונה בהרחבה על-ידי בית-משפט זה בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ קאר סקיוריטי בע"מ (להלן – עניין צוק אור). יצוין כי אמנם בעניין צוק אור דובר בשאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה ביחס לנושים חיצוניים לחברה, בעוד בענייננו אנו מדובר בעובד החברה, עם זאת אני סבורה כי הגיונם של דברים ראוי שיחול אף בענייננו. . במענה לשאלת אחריותם האישית בנזיקין של נושאי משרה בחברה סקר הנשיא דאז שמגר שני מודלים קיימים: המודל האחד הינו מודל חסינות האורגן. בהתאם למודל זה, מקום שבו אורגן או נושא משרה בחברה מבצע עוולה כשהוא פועל בשם החברה ולמטרותיה, תישא החברה בחבות הנזיקית, בעוד שהאורגן או נושא המשרה יהיה חסין בפני תביעה נזיקית. המודל השני הינו מודל האחריות האישית. בהתאם למודל זה, לנושא משרה בחברה אין מוקנית חסינות לעוולות נזיקיות שביצע באופן אישי אך משום שהינו אורגן של החברה. הנשיא שמגר ציין כי "מודל האחריות האישית הינו עקרון יסוד במשפטנו האזרחי…" (שם, בעמ 695) וכי "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו" (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ אורן (להלן – עניין בריטיש קנדיאן בילדרס [5]), בעמ 256). פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו.. הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיווידואליסטית של דיני הנזיקין, שלפיה כל אדם בחטאו יישא (ראו דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ חכים [6], בעמ 794), והיא מוכרת ומיושמת מימים ימימה על-ידי בתי-המשפט (ראו למשל ע"א 77/57 שרף נ קליין [7]). הלכה זו יושמה גם בפסקי-דין מאוחרים יותר …עיקרון זה עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין – הוא משתלב הן עם עקרון האשם שנובע ממטרות הצדק וההגינות שבבסיס דיני הנזיקין, הן עם עקרון ההרתעה היעילה (ראו עניין צוק אור [4] לעיל, בעמ 698)".. (הדגשה שלי – י.ז.ג). 47.עיון בכתב התביעה מעלה, כי התובעת לא ביססה טענתה בדבר חבותם של הנתבעים 6-2 כלפיה: האם קמה להם חובת מכח דיני הנזיקין לעוולות והנזקים שנגרמו לה, ובכלל זה הפסד ההשתכרות, הפסד התשואות בקופת הגמל בשל אי העברת התשלומים במועדם ועוד או מכח דיני החוזים.. 48.מתגובתה של התובעת ניתן ללמוד, כי תביעתה כנגד הנתבעים 6-2 מבוססת על עוולת הרשלנות והפרת חובת הזהירות. ברי, כי לאור הוראת סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה לא קמה לבית הדין סמכות לדון בתובענה. אבהיר.. 49.בבר"ע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן – בסט שירותי קרור בע"מ (2017) (להלן – "פסק דין גיספאן) נקבעו דברים אלה היפים אף לעניננו:. "מבחינת הפגיעה בשלטון החוק אין זה רצוי שמערכת בתי הדין לעבודה תדון בעניין המסור לסמכותן של הערכאות האזרחיות (עקב שגגה בדחיית בקשה לסילוק על הסף) כשם שאין זה ראוי שערכאה אזרחית תדון בנושא המסור לסמכותו הייחודית של בתי הדין לעבודה (עקב שגגה בקבלת בקשה לסילוק תובענה). משכך, ועל מנת לצמצם את הסיכון לשגגה מוטלת על בית הדין החובה לברר את טענת הסמכות בזהירות וקפדנות, תוך שבית הדין מתייחס לטענות הצדדים אך הוא אינו כבול להן".. ובהמשך נכתב:. "בענין רוחם נקבע, כי תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים – היינו: האם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה – האם העילה נסובה על יחסי עבודה; העילות שעליהן נסוב כתב התביעה – ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזקיות שאינן בסמכותו של בית הדין לעבודה. את מבחן תלת שלבי זה נפנה ליישם במקרה דנן". . הסמכות הענינית לדון בטענותיה של התובעת כלפי הנתבעים 6-2 מצויה,אם כן, בתחום סמכותם של בתי המשפט האזרחיים, הן מאחר ועילתן נטועה בדיני הנזיקין והן משלא התקיימו יחסי עובד ומעביד, אף לדידה של התובעת, בין הנתבעים 6-2 לתובעת. אף שהתובעת ביקשה כי נמנע מפיצול הדיון, לא ניתן להענות לבקשתה ולרפא פגם זה של חוסר סמכות ענינית.. 50.ועוד מילה לסיום בענין תורת האורגנים. כותבת ד"ר חביב-סגל בספרה כי "כאשר פועל האורגן בשם החברה, ויוצר התחייבות בשמה, הרי שברוב רובם של המקרים, החברה היא שתהיה אחראית לביצועה של אותה התחייבות, בעוד שהאורגן הפועל בשמה של החברה יהא חופשי מאחריות אישית. כך, למשל, כאשר יוצר האורגן חוזים בשמה של החברה, הרי שהחברה היא שתהיה כפופה לאחריות החוזית, בעוד שברוב רובם של המקרים, יהא האורגן פטור מכל אחריות אישית לביצוע החוזה" (שם, בעמ 108-107) (הדגשה שלי – י.ז.ג). במקרים בהם נטענת כלפי האורגן טענה מכח דיני הנזיקין או הדין הפלילי, התחייבויות אותן מכנה ד"ר חביב-סגל: "התחייבויות שלא מכח ההסכמה", ישא הפרט המבצע את הפעולות המקימות את החבות באחריות. . 51.מכאן, כי ככל שחפצה התובעת לטעון, כי הנתבעים 6-2 הפרו את חובת הזהירות המושגית כלפיה וביצעו כלפיה עוולות שגרמו לה לנזקים אלה או אחרים, היה עליה להתכבד ולהגיש תביעתה לערכאה המוסמכת.. 52.טוענת התובעת כי קמה לה עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים בשל הוצאת דיבה כלפיה ולאור הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. אראה, להלן, כי אף טענה זו של התובעת יש לדחות.. 53.ביום 12.12.2015 שולחת התובעת לחברה, דהיינו לנתבעת 1 וְלא לנתבעים 6-2 – מכתב שכותרתו: "הפרת הסכם העסקה". באותו יום שולח הנתבע 3 לתום שפרן, מי שכונה על ידי התובעת המנכ"ל המשותף, לנתבע 4 שאף הוא עורך דין, לעו"ד בינו טואף, לנתבע 6, לעו"ד חוה זמיר, לנתבע 5 ולנתבע 2 מייל (ר סעיף 84 לתשובה לתגובה). במסגרת פנייתו זו הוא מבקש כי יוכן מכתב תשובה לתובעת, סוקר את טענותיה ואף מעלה בקשה לבדיקת חשיפת החברה לטענותיה. הנתבע 3 מציין בסיפת המכתב :"היא בן אדם קטן מאד. חלקנו ידע עם מי יש לנו עסק". . 54.התובעת לא ציינה כיצד מכתב זה, הממוען לב"כ החברה, בעלי מניות ודירקטורים בה, הגיע לידיה. אף מבלי שאדרש לשאלה האם יש באימרתו של הנתבע 3 המצוטטת לעיל כדי להוות לשון הרע, תכתובת זו לא יכולה לשמש את התובעת משני טעמים: ראשית – לאור החסיון המוחלט החל על מסמכים שהוחלפו בין לקוח לעורך דינו ובעניננו: בין הנתבע 3 ליועציה המשפטיים השונים של החברה ושנית – משמדובר במסמך שהוכן לקראת תביעה.. 55.סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – "החוק") קובע:. "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם".. 56.חסיון עו"ד-לקוח מכח סעיף 90 לחוק הוא חסיון סטוטורי מוחלט. וכדבריו של כב השופט עמית:. "כאשר מוגשת לבית המשפט בקשה לגילוי מסמך ספציפי ולעיון בו, ובעל הדין שכנגד מתנגד לבקשה, על בית המשפט לבחון את הבקשה על פי "תרשים זרימה" שתחליתו בבדיקה אם המסמך שגילויו מתבקש הוא רלוונטי לחזית המחלוקת. נמצא המסמך המבוקש רלוונטי, יבחן בית המשפט אם יש בדין, בפסיקה או במשפט המקובל חסיון, ואם כן, יש לבחון אם מדובר בחסיון מוחלט או בחיסיון יחסי. במקרה של חיסיון מוחלט, תם המסע".. (ר י עמית קבילות, סודיות, חסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – נסיון להשלטת סדר, ספר אורי קיטאי 247, 266).. 57."הלכה פסוקה היא כי מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון בפני גילוי [ע"א 327/86 זינגר נ ביינון, פד"י כב(2) 602; להלן: פרשת זינגר]. הטעם לכלל זה נעוץ בערך ההגנה על האוטונומיה הנתונה לצד למחלוקת להכין את קווי עמדתו במשפט בלא הפרעה. במתח הקיים בין חובת הגילוי לצורך חשיפת האמת במשפט, לבין ההגנה על זכותו של בעל דין להיערך כראוי להציג את עמדתו במחלוקת עם יריבו בלא שיאלץ לחשוף את חומר ההכנה שהכין לצורך כך, גובר הערך האחרון."חיסיון מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל דין שכנגד לגילוי תוכנו של המסמך ולעיון בו" [פרשת זינגר, שם]. מטרת החיסיון היא לאפשר לאדם להכין עצמו למשפט בלא חשש שפרי עמלו לצורכי הכנת עמדתו ייחשף לעיניו של הצד השני [פרשתאזולאי, שם; ע"א 407/73 גואנשיר נ חברת החשמל, פד"י כט(1) 169, 171]. הערך המבקש לגונן על זכותו של אדם להכין את עמדתו לצורך התדיינות עם הצד שכנגד משתלב גם עם תפיסת ערך הפרטיות של האדם אשר קיבל מעמד חוקתי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7). חומר הכנה כאמור שייך לפרטיותו של האדם, ול"רשות היחיד" שלו המובן הרחב והכולל של מושג זה. לחיסיון זה קשר ענייני הדוק וזיקה תכליתית לחיסיון הסטטוטורי הפרוש על דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין ללקוח [סעיף 48 לפקודת הראיות]. עם זאת, אין ביניהם זהות, והחיסיון על חומר הכנה למשפט הוא רחב ומקיף יותר..                                 .             היקף התפרשותו של החיסיון ההילכתי על חומר הכנה למשפט חולש לא רק על חומר הכנה שנאסף שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, אלא גם על חומר שהוכן בעת שהיתה קיימת הסתברות של ממש כי יתנהל משפט בעתיד. הכנת חומר בתנאים של צפי לקיומו של משפט מכניסה חומר זה בגדר החיסיון ההילכתי. אולם על פי כלל החיסיון, נדרש כי גם טרם משפט, המסמך הוכן לצורך המשפט [פרשת גלעד, פיסקה 6 לפסק הדין]. התנאים לתחולת החיסיון על חומר הכנה למשפט הם, איפוא, קיום צפי לניהול משפט, והימצאות זיקה דומיננטית בין המסמך הנערך לבין המשפט הצפוי".. (רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בעמ – אלי שירי (2006)). סיכום ומסקנות. 58.התובעת לא טרחה לפרט ולציין מהי הוראת החוק או הנורמה ממנה יונקת תביעתה כנגד הנתבעים 6-2 את חיותה. אף לאחר שביקשתי לקרוא בין השורות את טענותיה המשפטיות של התובעת מצאתי כי יש לדחות את תביעתה של התובעת כנגד הנתבעים 6-2. לא זו אף זו. כלפי הנתבע 5 לא קמה לתובעת כלל ועיקר אף לגרסתה ותביעתה כנגד הנתבע 4 נמחקה לאחר שלא עלה בידה לבצע המצאה של כתב התביעה לנתבע 4. . 59.לא מצאתי כי יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות, מכל הטעמים שפורטו לעיל. עוד נקבע על ידי, כי הנתבעים 6-2 אינם עונים להגדרת" חליף" בחוק בית הדין לעבודה ומשום כך לא ניתן לראות בהם כחליפיה של החברה. . 60.אף ביחס לטענת ערבותם של הנתבעים 2, 3 ו – 6 לחובות החברה קבעתי, כי לא קמה לבית הדין סמכות ענינית לדון בטענה זו. מטעם זה של העדר סמכות ענינית אף לא קמה לבית הדין סמכות לדון בעוולות הנזיקיות המיוחסות לנתבעים 2, 3 ו – 6 מכח דוקטרינת האחריות האישית.. 61.באשר לטענת לשון הרע, המיוחסת לנתבע 3, ומשקבעתי, כי המסמך עליו מבוססת טענת התובעת חוסה תחת חסיון מוחלט, לא יכולה התובעת לעשות שימוש במסמך ולבסס עליו טענתה להוצאת לשון הרע. אף מטעם זה, דין תביעתה של התובעת נגד הנתבע 3 להדחות.. 62.טענות התובעת כי התחרות שהתקיימה בנתבעת והיו שותפים לה כל הנתבעים כמו גם הטענה שהנתבע 3 שימש כידו הארוכה של הנתבע 6, דינן להדחות משנטענו בעלמא, ללא ביסוס משפטי או עובדתי מינימלי. בין השיטין מצאתי כי התובעת טענה, שהנתבעים 6-2 פעלו כנגדה, כך בלשונה, כמעסיקים (ר סעיף 11 לתגובה). ככל שכיוונה לכך שבמעסיקים במשותף עסקינן יש לדחות טענה זו שהועלתה ברמז וללא כל ביסוס משפטי או עובדתי.. 63.אף הטענה כי מעצם החלטת הנתבע 6 על העסקת מר שפרן, החלטה אותה כינתה התובעת "בלתי חוקית", קמה לתובעת עילת תביעה אישית כנגד הנתבעים 2, 3 ו – 6 דינה להדחות משאין בה דבר ואין בהתנהלות הנזכרת כדי להשליך על ההתחייבויות כלפי התובעת.. 64.אזכיר, כי מכתב האתראה ששלחה התובעת ביום 12.12.2015 הופנה אל החברה בלבד, אותה ראתה התובעת, נכון לעת ההיא, כאחראית להפרת ההתחיבויות כלפיה. . 65.אף שתוצאתו של פסק הדין היא מחיקת התביעה נגד הנתבעים 6-2 על הסף, אזכיר כי בית הדין הארצי לעבודה אף הביע דעתו בפסק דין גיספאן הנזכר לעיל, כי אף שסעד של סילוק על הסף ניתן במקרים חריגים, "סילוק תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות ענינית שונה, שכן מחיקתה מטעם זה אינה מונעת ברור התובענה בבית המשפט המוסמך".. 66.התובעת מחויבת בהוצאות הנתבעים 2, 3, 5 ו – 6 בסך של 2,500 ש"ח לכל אחד מהם. סכום זה ישולם על ידה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לתובעת.. 67.התובעת תגיש כתב תביעה מתוקן בתוך 30 ימים מהיום והנתבעת 1 תגיש כתב הגנה מתוקן בתוך 30 ימים ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן.. ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ח, (11 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.




היה הראשון להגיב

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*


This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.